היא נשענה על הכיסא הירוק המחוספס מאיקאה, במרפסת של בניין בן
תשע קומות. המרפסת הייתה מרוצפת כהלכה, אריחים- אריחים גדולים
וחלקים, צבעם חום בהיר. עציצים בגדלים שונים הקיפו אותה, יצרו
סביבה מלבן של ג'ונגל מודרני. על שני מדפים בקיר היו שתי
ערוגות, הפרחים הכי פחות יפים צמחו עליהן. חלקם מתו, נבלו
והותירו מאחוריהם רק פיסת אדמה עבשה.
על הרצפה היו מפלצות ענקיות, עלים ענקיים שגדלו לאורך ולרוחב,
מאיימות להשתלט על המקום. הן אמנם מקובעות בתוך כדי חרס
עצומים, ועם זאת הן מצאו את הדרך לפוץ לכל עבר, ניסו לפרוץ את
הגבול הנתון שלהן.
היו שלושה כיסאות ירוקים נוספים, ושולחן פלסטיק איתן ועגול.
השולחן כעת היה חסר מפה. כשהגיעה העוזרת פעם בשבועיים, היא שמה
עליו את מפת הפסים שהייתה פשוט מיותרת בתוך הסלון, שכן
בשולחנות בסלון כבר היו מפות.
על שתי כיסאות הייתה מתוחה פיסת בד ארוכה ולבנה, עם הדפסים
שחורים. היא כנראה הייתה מונחת שם לייבוש. הגשם של מקודם אולי
הרס את המטרה שלשמה שמו אותה במרפסת, ובכל זאת היא נשארה שם.
זו הייתה שעת לילה, כשראיתי אותה, יושבת על הכיסא במרפסת. האור
היחידי שהאיר את המרפסת היה אור הטלוויזיה הכחול מהסלון
והפלורוסנט שבקע מהמטבח. היא הייתה לבושה בחלוק כחול עם פס
אדום, שאותו הידקה לגופה בעזרה ידה. ייתכן מנסה לוודא ששום
איבר פרטי לא יחמוק החוצה.
הרוח הייתה נעימה, לא חזקה מדי, והיא ייבשה בהדרגה את שערה
הרטוב והמבולגן. היא ישבה שם עם מבט קפוא ועיניים הנעוצות במה
שמעבר לגדר המרפסת היציבה. בניינים גבוהי קומה, בית ספר תיכון,
ואורות מנצנצים מפנסי רחוב ומתוך בתים של אחרים. האורות השוו
לנוף מראה של אגדה, סוריאליזם מהפנט שאי אפשר למוש מלצפות בו.
כאילו הכל מקרי, וגם זמני, אבל בעיקר מאוד חסר חשיבות. דאגות
היום לא נשכחות, הן יכולות אף לפלס את דרכן ביתר שאת, אולם כעת
הן מורדות לדרגה נחותה של לא- כלום אמיתי.
דמעות התחילו לזלוג מעיניה. בתחילה המבט נותר אדיש, ויש שיאמרו
נחוש, אך במהרה החלק העליון של הגוף הצטרף לבכי והיא החלה
לרעוד ופניה התעוותו. הבכי שלה היה חסר קול. רק דמעות ופרצוף
ורעידות. היא העיפה מבט לתוך פנים הבית, ואז סובבה שוב את ראשה
וקמה. במהירות הזיזה את כסאה כך שיהיה לגמרי מאחורי הבד הלבן.
היא התיישבה בו מיד וכרכה את רגליה זו בזו. היא המשיכה לבכות,
הפעם כל הכתפיים והחזה והיא התכופפו ונגעו ברגליים.
לאחר מכן היא התיישרה, מחתה את הדמעות. היא נשמה כמה נשימות
עמוקות, נתנה מבט באורות ובנוף וקמה, ויצאה מהמרפסת.