הלא תבין עד עולם מה אהבתיך, איש יקר. לא תדע לעולם מה געש
ליבי בקרבי בשומעי פסיעותיך על שביל האבנים. כמה איוו אזני אל
קולך העמוק. כה נואשת הייתי למגעך.
כן, אהובי, לא תדע לעולם כי אהבתיך, ואם תדע, התאמין, כשראשך
המרוצץ כאן למרגלותיי, מעשה ידי הוא?
זמנך הולך ואוזל, עומד ותם. דם נוטף מגולגולתך, ורגעים אלו
אחרונים לי איתך.
הכיצד אוכל לתאר, את עליצותי לשמע פסיעותיך מעבר לאוהל. יודעת
הייתי כי לראשונה תרוץ אליי לספר לי דבר ניצחונך. הלא כך
השבעתיך. בוא אליי. מייד עם תום הקרבות, אליי. אביא מזור
לפצעיך וארפא את מדוויך, נשיקות פי ישקו גופך באהבת אין קץ, כה
הבטחתי, ביום ההוא באוהלי. צחקת לי בדברי, לא בי רוצה את, כי
אם בשללי. עדיים ובשמים, מור ולבונה, הם אשר מרטיטים את ליבך,
אישה פותה, עלבת בי. ואני, שבך רציתי, נכלמתי ורחקתי מאיתך.
הכיצד תאמר זאת, ואבי עזב את קין, כי חובב הוא את עם משה,
אויבך, שאלתיך. אל אש המדורה הסבתי מבט ופניי לוהטות בחומה.
קצה הרעלה נע אחור, ולא טרחתי להשיבה למקומה, חושפת אף, אוזן,
פה לגבר זר. סלחי לי, התחננת, ונשבעת כי לראשונה תבוא אלי. בלי
שלל ובלי טובין, כי רק בי אתה רוצה ואושרי-אושרך. והרי לא זר
היית ואותך בחרה נפשי לאהוב.
לאהוב. ארורה אהיה אם זוהי אהבה, שמונחת כאן בזרועותיי. דמך
מתערב בדמי, נמהל בנפשי. החי עם המת. רק לפני שעות ספורות, כה
מאושרה הייתי עת צעדת בשביל למאהל. ליבי יצא עדיך, ורגלי אצו
להקביל פניך, בלי מחשבה עוצרת. עייף היית, ללא טובין וללא
סוסך, בדיוק כשהבטחת. שמחה הייתי בחייך.
בחייך.
הו, כמה עלובים הם חייך עכשיו. צריכה הייתי לחשוב. צריכה הייתי
לנהוג כפל זהירות. מאוהלי יצאתי הישר אל חיקך, מזמינה אותך.
"בי אדוני, כנס. כנס נא לאוהלי", משחתיך, "סורה עימי," הפצרתי.
ואתה שפל ראש, בעקבותיי. "הלא תראי?" שאלת, ואני צחקתי כי אין
פחד בליבי. "בוא כבר, בוא עימי, טיפשון". איך יכולתי לחשוש,
והלא את חיי הייתי נותנת תמורת אהבתך. עייף היית, ואני רעננה
כפרי בשל. אל המיטה הובלתיך, שכב נא, אהובי. חיוור ויקר כרעת
עליה, נפלת שדוד.
"תמו הקרבות?" שאלתי. הנהנת, וחיוך ניצחון לא עלה בשפתיך. רכות
ומתוקות כדבש טהור הן שפתיך, ודוממות היו.
"ההיו קשים הקרבות?" ליטפתיך ופניך בערו בידיי. בקול סדוק
ענית, "למדי. הבי לי מים, כי צמאתי". טיפשה שכמותי, הטוב ביותר
מגיע לך, גיבור מלחמה. שתה מחלבי, שתה ותנוח. ועתה ישן אתה
ויותר לא תקיץ. לא חורף נוסף תעבור בבוץ טובעני ולא עוד תקיץ
אל שמש חמה מלטפת. שממון מוות ארוך ואינסופי.
מזגתי מכד החלב מלוא הספל, והגשתיו אל שפתיך. שכוב הייתי וראשך
על ברכי, ספר לי, ספר אהוב שלי,שתף אותי בתלאותיך. בלאט לגמת
מן המשקה ודיבורך כבד עליך.  
"רוב השבטים לא הגיעו, גם נשק אין להם, ולא מרכבות. עלינו
עליהם במספר ובכלי זין. ליד מגידו שם ישבנו וחיכינו. גשם כבד
ירד והציף ונחל הקישון עלה, כיסה את גדותיו. מרכבותינו שם
נותרו, בבוץ הכבד טבעו".
"צבא חזק הקמת לו, ליבין, ואנשיך, חזקים ומיומנים המה. ודאי
התגברו על הבוץ".
"אכן, חזקים אנשי," פסקת מדבר, פיך התעוות ופניך התכערו. מיהרת
להסב כאבך, בושתך. "שכב, שכב נא אהובי", כיסיתי גופך בשמיכת
טלאים אשר רקמתי עבור בנינו ליום בו יוולד. ידי ליטפה
גולגולתך, חלקה היתה ויפה, ואין פגם בה. אל שמיכותיך באתי אחזת
בי חזק. רעלתי נשמטה, גלויה אני לפניך.
"הו, יעל, מה יפית היום מכול הימים", נאנחת. "לכי לקדמת האוהל,
אם יבוא מישהו, אנא, אל תאמרי כי הנני. אנא", ביקשת.
ליבי נמלא ייסורים, לשווא ניסיתי לתת תקווה אחרונה לנפשי.
"מדוע זה," הקשיתי, "גבורות יספרו עוד במעלליך".
"באמצע היום, חשך האור, כבתה השמש. נבהלו אנשי, נפוצו לכל
עבר", לא יספת אומר. השילותי בגדי מגופי, גופי אל גופך הצמדתי.
עייף היית, אך רעב. תיאבון גופך טרף בי. גופי התמלא בגופך, עד
אשר רעדת.  
"לכי לך, יעל, לכי. אל תעני בי, פן יענהו אותי", כך אמרת
ועיניך כבו. לא כמנצח באת. גלימתי לבשתי, ואת הרעלה אשר לראשי
הידקתי. בורח היית, ואני באוהלי, וגם אתה נמצא בו. עוד רגע קט,
יבוא איש לדרוש נפשך, לו ימצאך. חסרת אונים, הייתי, חסרת
אונים. את חייך לבקש לו יכולתי ואין מחבוא לך. וכיצד אצדיק
שהותך כאן, והחלב אשר נתתי, והגבינה אשר גיבנתי, ומיציך,
שבגופי זרעת?
מפתח האוהל, נראו הסוסים, מפלסים דרכם בבוץ, בואכה אילון. לו
רק נותרה השמש במקומה. לו רק לא סב הירח על צירו, כי אז לא חשך
העולם. כי אז לא חשך עולמי. לא חשך עולמך. מנצח היית, גיבור
חייל. מה אעשה בך? ישן היית ואני מתבוננת בדמותך. כה יפה אפך,
גדול הוא ועצום, וכה רגיש כשהוא אוסף את אוויר העולם אל
ריאותיך. מה יפה חזך המתרומם ויורד, כה חזקות זרועותיך. אל לי
לשגות בהזיות. בורח היית וחיי בידך. חייך בידיי. אחזתי בך
בחיקי, אני איתך לחיים ולמוות. לא. לא למוות. איני רוצה למות.
את היתד, האוחזת באוהל שלפתי במהירות ואת המקבת בידי השנייה
לקחתי. רוח פרצים חדרה מהמקום בו נפער הרווח.  
ובאתי אליך, מלטפת את מצחך הגבוה, חשוף. את עצמך בידי נתת.
הסי, אישה. את רקתך גיששתי. באבחת יד, עצומת  עיניים, דפקתי
במקבת. קול רעם נשמע, ודם פרץ, ניטף על בגדי, על פני, על ליבי.
עיניך נפערו במבט שואל, ונדמו. נדם ליבך.
אתה, היקר לי, השוכב בחיקי, מאמין בי ואני שבגדתי. ואיך אוכל
להסביר?
מחור האוהל אני רואה אותו, את ברק בן אבינועם, סוסו שחור, נושא
גופו בגאוות מנצחים. הרוח מביאה את דבריו לאוזני, מחפש הוא
אותך. הנה אסגירך בידיו, ולא תסבול עוד. אצא אליו, עירומה
בגלימתי, מבוססת בדמך, אובילו אליך. רק עוד רגע, תן לי להיפרד.
לחבק את גופך. גיבורת ישראל אני, אך פושעת. חטאתי לאהבתך.
חטאתי לעצמי. חטאתי.