יושבת ותוהה מתי פעולות יומיומיות פשוטות, הפכו לקשות כל כך.
ממתי האוויר לא נכנס לריאות מעצמו, וצריך להפעיל כח פיזי בשביל
שהתהליך הזה יקרה. ומה עושים כשאין כוחות אפילו בשביל זה? אז
ככה נראים הימים האחרונים, קשה לנשום ממש גובל בבלתי אפשרי.
מנסה לא להאשים אותה, או את כל החדש הזה מסביב. מנסה לשאוף
אוויר, ימים שלמים רק יושבת ומנסה לשאוף אבל כלום לא קורה.
כאילו המח מתפקד על חלל ריק, והריאות קפאו ומסרבות לבצע את
תפקידן. כאילו עצמות החזה לא יכולות לזוז מעבר למרחב הנתון,
והמרחב הזה לא מספיק לנשימה הזאת, הנשימה שמשחררת.
וכל הלחץ הזה מסביב, הרי ידוע לך שאת בעצמך בוחרת את הדרך,
ויכולת לבחור נתיב פחות לחוץ. אז למה תמיד מתעקשת על הדרך
הקשה, זאת שמעולם לא תספק לך מנוחה, או הגנה... הרי היה יכול
להיות כל כך קל, להחליט כבר מה את רוצה, לעצום עיניים, ולדעת
שכשתפתחי אותן הוא יהיה שם להציל אותך מעצמך. להרים את האבן
הענקית הזאת מהכתף, זאת שמחצה לך את הריאות. הוא יבוא ויעזור
לך, כדי שתוכלי לנשום שוב.