ולפעמים, כשהיה חוזר הביתה מוקדם מהעבודה, היה רואה אותה יושבת
לבד על ספסל בגן ציבורי מתחת לבית ומסתכלת על הילדים הקטנים
שמשחקים במרץ. הוא היה יוצא אז מהרכב ומניח את תיק העבודה על
רצפת הגומי הרכה ומביט בה מהצד. היא לא יכלה לראות אותו משם
אבל הוא ידע.
ידע שאם הייתה מבחינה בו הייתה ודאי מחייכת אליו חיוך קטן מלא
דמעות שאפילו משקפי השמש הגדולים שלה לא יכלו להסתיר.
מזה כמה חודשים שהם לא יוצאים לשום מקום. הוא דווקא רוצה, היא
זאת שמסרבת לצאת לבלות.
מהמוזיאון היא התפטרה אחרי שלא הרגישה שם שום סיפוק וגם
לשיעורי המחול, שכל כך אהבה, הפסיקה מזמן ללכת. בהתחלה זה לא
ממש הפריע לו. זה היה אפילו נחמד שיש מישהי שמחכה לו בבית. בטח
לאחד כמוהו שכל החיים חזר הביתה לדירה חשוכה. עכשיו זה כבר
נורא מציק לו.
"אתה יכול לצאת עם מולי אם בא לך," קראה לו מהמיטה כשיצא
מהמקלחת, "רק קח איתך מפתח ותנעל עלי מבחוץ." ביקשה. "אני לא
רוצה לצאת עם מולי," ניסה שלא להרים עליה את הקול, "זה יום
הנישואים שלנו, לא שלי ושל מולי." אבל היא אפילו לא הסתובבה
אליו. "מזל טוב לנו." לחשה לעצמה ומשכה את השמיכה מעל הכתפיים,
"מזל טוב."
בסוף הוא יצא עם מולי. כל הערב הוא חשב על פתרון למצב הזה. הוא
ידע שככה אי אפשר להמשיך.
"תכלס שי, מה הבעיה שלה?" שאל מולי בלי להוריד את העיניים
מהנייד שלו.
"היא בעצמה לא יודעת."  ענה לו שי. "אז שתלך לפסיכולוג," זרק
מולי, "שתאכל לו את הראש."
שי הצמיד את בקבוק הבירה הקר אל הרקה הימנית שלו. "הצעתי לה,"
נאנח, "אין לה חשק."
"אם אין לה חשק, אין לה חשק." צחק מולי ודחף לו את הנייד
לפרצוף להראות לו הודעה גסה במיוחד שקיבל ממישהי שהכיר בחדר
כושר. "עזוב." ביקש שי, "בוא נעביר נושא. ספר לי את אחד
הסיפורים המגעילים שלך על בנות. תצחיק אותי." מולי דחף את
הנייד לכיס ונשען קדימה עם המרפקים על השולחן, "יש לי סיפור
חדש-דנדש בשבילך," חייך בזדוניות חיננית ושלף סיגריה מהקופסא
של שי, "הייתי בבית של הבוס שלי בצהלה לפני יומיים, חגגנו לו
יומולדת למסכן בפעם ראשונה מאז שיצא מהשיקום ובאמצע של הכיבוי
נרות אני חוטף כאב בטן שגורם לי להתכווצויות. אז אני מזייף
שיחת טלפון ונכנס לשירותים ודופק שם את החירבון הכי מסריח שאתה
יכול לדמיין. אני מדבר איתך על סירחון של כושים בתחנה מרכזית.
בקיצור, אני מסיים לחרבן ומנגב את התחת ומנגב אבל החרא הזה
פשוט לא מתנקה. אני אומר לך, גמרתי שם גליל שלם וזה לא מתנקה.
אז אני קם מהאסלה ומתחיל לחפש נייר טואלט בברכיים כפופות, עובר
ארון-ארון, כמו חייל בבית של מבוקש מהשטחים שמחפש נשק, עד
שבסוף אני מוצא גליל אחד בצבע ורוד ומאחוריו אני רואה ויברטור
ענק, בגודל חציל, שעליו הקדשה: 'לאשתי היקרה שאוהבת לחיות את
החיים בגדול'. אחרי שאני מצליח בייסורים להתנקות אני יורד למטה
ופתאום אני לא מסוגל לחשוב על שום דבר מלבד תקווה, אשתו של
הבוס הנכה שלי ועל איך שהכוס שלה בטח בעומק של סיר מרק. ואז
אני מבין למה הבוס שלי תמיד עצוב. איך אפשר לחיות עם חלל כזה
כל החיים? למחרת, אני לא יודע אפילו למה, הרגשתי שאני חייב
לדבר איתו על זה וכשסיפרתי לו הוא פרץ בבכי על הכתף שלי. כמו
תינוק. בלי להתבייש או להתנצל."
כשמולי סיים לדבר שניהם שתקו. הם הסתכלו אחד על השני ולא אמרו
מילה. אחרי דקה מולי קם לשירותים. "תבדוק שיש נייר קודם." אמר
לו שי בחיוך וחזר להצמיד את הבקבוק אל הרכה הימנית.
כששי הגיע הביתה היא הייתה כבר ישנה. הוא התיישב בקצה המיטה
וחלץ את הנעליים בעזרת הרגליים. "איך היה לכם?" שאלה אותו מתוך
שינה והוא פלט אנחה קטנה כזאת של תסכול. "היה נחמד," אמר ונשכב
אחורה להשעין את הראש על הבטן שלה, "יופי," אמרה וליטפה את
הראש שלו בעייפות. "אני שמחה שנהנית." כשחזרה לישון הוא יצא אל
המרפסת לעשן סיגריה. אולי ננסה להביא ילד נוסף, חשב לעצמו
וניסה בכוח להתעלם מהפחד שהציף אותו. בשבילה.
למחרת, הוא הציע לה את זה כשאכלו ארוחת בוקר, אבל היא אמרה
שזאת לא תקופה טובה בשבילה לאהוב מישהו נוסף כשיש בתוכה חלל
כזה גדול ושחוצמזה הם לא יכולים להרשות את זה לעצמם עכשיו
כלכלית ושהיא בטח לא רוצה שהוא יציע לה דברים כאלה מתוך רחמים.
"אז מה את רוצה גליה?" שאל אותה בייאוש, "הרי אי אפשר להמשיך
לחיות ככה." היא הרימה את כוס החלב שלו מהשולחן, הניחה אותה
בכיור ותלתה בו מבט ריק. "אני יודעת." לחשה בכאב והכניסה את
קרטון החלב אל המקרר. "אני יורדת למטה לשבת קצת על הספסל."
אמרה והשאירה אותו לבד מול השולחן הריק ועם חלל שהלך וגדל מרגע
לרגע. חלל שגרם לו לרצות לשים את הראש על הכתף של האדם הראשון
שיבין אותו ולבכות עליה למשך שעה. בלי להתנצל.