[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








חייבת לכתוב. הרופא רשם לי תזונה נכונה, שינה רציפה, וכתיבה.
אוכלת כדי לחיות, ישנה כדי לחיות. למה שלא אכתוב כדי לחיות. כי
אין לי מה לומר. מעולם לא היו המילים שאהבתי בעבר, סתמיות כל
כך. הוצאתי אותן לאוויר העולם כמעט בלי לעשות חשבון, אם לא
כוללים את חשבון הנפש שתמיד עקב אחריהן כמו בלש במותחן זול.
אמרתי אותן, השתעשעתי איתן וכתבתי אותן. עכשיו הן מוטלות בצד
הדרך, חסרות ישע, גופה קרה של חסר בית שאף אחד לא יגיע לזהות,
אף אחד לא ירגיש בחסרונו.
הכל עובר, הזמן מרפא את הכל. כמה זמן בדיוק זה לוקח? למישהו יש
עבורי מידע מבוסס בנושא? או הערכה? גם ניחוש יתקבל בברכה,
כרגע. עבר די הרבה זמן וסימני החיים הולכים ונחלשים. הכל
לטובה, בסוף הכל יתבהר. סוף... אם כך, אני אמורה לראות את
הסוף? מעין אור בקצה המנהרה? אולי מישהו יספר לי איפה המנהרה
הזאת ממוקמת, שאוכל ללכת ולראות במו עיני. קצת אור יכול לשפר
את ההרגשה.
לכתוב זה תהליך משחרר. להוציא את הרעלים החוצה, ללכלך את הדף
בכל מה שמזהם את הנשמה. לפרוק מעט מהמשא. לכאורה, זהו מרפא
פלאי לכל מכאוב. לו רק היה באמת עובד. התוצאה דומה יותר לעבודה
סיזיפית. ככל שאני מגלגלת יותר סלעים במעלה ההר, מנסה לשחרר,
להוציא, להתנקות, לפרוק, כך הם חוזרים ומדרדרים מטה, מגלגלים
אותי בחזרה לנקודת ההתחלה. כל הסלעים הכבדים שלי ממשיכים
להיערם מעלי, חונקים פיסות שמיים, צובעים עולם באפור. אני
נושמת חלקיקי אבנים, אבני חצץ ממלאות את הריאות, את המחשבות,
גם לאזורי הדמיון הן לא מתביישות לפלוש. וכך הופכת תרופת פלא,
מילים משחררות, לאבנים סתמיות, קטנות, מוטלות בצד הדרך.      

כידוע, סיזיפוס לעולם לא מפסיק לנסות. כל שנותר הוא לשקול
היטב, האם זהו האיש שכדאי לקחת ממנו דוגמה. סביר להניח שמדובר
בדוגמה נוראית. עם זאת, כנראה ששיפוט האופי שלי לוקה בחסר,
לאחרונה. אני ממשיכה לנסות.
שתיקה מילולית, קלה למדי לביצוע. התחמקות מכתיבה, קלה עוד
יותר. אך הפנים, הן אלו המסגירות את כל הרמזים השקופים, בעלילת
המתח שסופה צפוי מראש. לו רק הייתי מתאמנת יותר במשחק הפוקר,
כשהיתה לי הזדמנות. אני מקנאה בפנים החתומות של השחקנים,
ביכולת הזו, לאטום את כל האירועים, את כל ההרהורים, לחסום אותם
הרמטית כלפי חוץ. מי שמביט בי מאחור, לא יודע מה איתי. הבעיה
היא, שכולם מסתכלים לי היישר בעיניים. והעיניים האלה שלי, לא
סותמות את הפה לרגע.
עוצרת לרגע, באמצע הטיפוס במעלה ההר, להביט בראי. ירוק מבפנים,
אדום מבחוץ, נפוח. היה יכול להיות אבטיח, אלמלא היה זה זוג
העיניים שלי. ניתקת מהראי, ממראה הנשמה שלי. ממשיכה בטיפוס,
ממשיכה בחיפוש.
אוכלת כדי לחיות. ישנה כדי לחיות. וגם אם אין לי מה לומר,
כותבת, כדי לחיות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
השפן הקטן שכח
לסגור הדלת.
התגנב הזאב וגנב
ת'וידאו.


זוזו לסטרי, עיר
ומחנך בישראל


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/3/12 19:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רותם האוזר ליאור מאיר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה