מגע זר, וגלים שנשברים על המזח. חצאי המילים השבורות, שתקועות
לי עמוק בגרון. וההרגשה הזאת, כמו געגוע למשהו שמעולם לא
הכרתי. ואיך אסביר לך במילים את מה שלא מצליחה להסביר אפילו
לעצמי? את מבקשת הסברים, ולא מבינה עד הסוף, ומחפשת לקרוא בין
השורות בשתיקות שרק הולכות ומתארכות. ואני רוצה לשבת על צוק
מול הים ולבכות. לבכות את הרגשות האלה החוצה, כמו להקיא משהו
שלא מצליחה לעכל, משהו שלא רציתי להכניס אליי מלכתחילה...
איך מלמדים ילד מה נכון ומה לא כשאנחנו לא מצליחים למצוא את
דרכנו בחושך הזה? איך נמנעים ממבטים ששורפים לך את הנשמה, איך
בורחים מפינות אפלות ברחובות צרים? ואיך לעזאעזל מסבירים לך
איך מדברים בלי מילים? דברים מציפים את הנפש, והראש מסתחרר
ממחשבות על כלום. והגוף כבר לא יודע אם זה העייפות, או הרעב,
או הבדידות שהתרגל אליה יותר מדי. הבדידות הקרה שאירחה לו חברה
בלילות של חוסר מנוחה. איך נפרדים מחברה כל כך טובה? ואיך
יודעים מתי מגיע הזמן לקום וללכת למקומות לא מוכרים, לגלות
נופים זרים, לפלוש לאדמה אסורה, ברגליים כושלות, ועיניים
אפורות, אבודות...
וברגע ההוא, כשזר יהפוך למוכר, והרחוק יהיה קרוב מאי פעם, האם
אי פעם נתהה בקשר לאותו עץ. הרי הייתה הארה, ראית את האור
לרגע. או אם לא את ה-אור, אז את האור שלו. והבנת את מה שהוא
ראה מהנקודה בה הוא ישב. מתחת לאותו עץ, בחצי השני של העולם.
והבנת שאלוהים התכוון אחרת, הוא בעצם התכוון שהירוק יהיה
למעלה, והכחול מתחתיו, מלטף את עליו, בעננים פריכים...