נשים כמוני מתעוררות מאוחר
לבלבל את הדיכאון.
ממהרות לצייר גבות
ולפגוש חברות בקפה השכונתי
על קורסון בחמאה,
תה עם נענע וסוכרזית.

ואני,
מעירה את הישוב
משתדרגת עם נספרסו
קורעת את השדות
רודפת אחרי חיפושיות
משרבטת הגיגים, לאחרית הימים
וממתינה.

נשים כמוני כבר
לא נהנות משום דבר
הכל כואב, אפור, יקר וקר.

אני?
אני סוחטת כל דקה
עד דק את האושר,
הערגה, כאבי הלב, הגב והשכמה.
מערבלת ביחד
לסימפוניה חדשה
גם אם מייגע שווה כל שנייה.

חבל שנשים כמותי
לא לוקחות ממני דוגמא
ביחד היינו יכולות
לחולל הפיכה או מהפכה.