אפילוג

עם עלות השחר חזרתי הביתה לאחר צעדת הבוקר היומית שלי. שישה
קילומטרים, לא רע. גאה בעצמי נכנסתי הביתה מלווה בצ'רלי ומגי,
הכלבים הנאמנים שלי. ומי מקדם את פניי? אימא, מחויכת, ישובה על
הכורסא החדשה, וידיה בחיקה, שלוות.
"אימא? מה את עושה כאן? הרי"...

היא לא נותנת לי לסיים את המשפט כהרגלה. "באתי לבקר אותך. אחרי
כל כך הרבה שנים מותר, לא?" היא מחייכת את החיוך הטוב שלה.
"מה פתאום? קרה משהו? אני צריכה לדאוג?"
"לא, בשום אופן לא. אוי, מיידלע שלי, קודם כל התגעגעתי. שנית,
שמעתי שאת מוציאה ספר חדש ושקיבלת פרס ועשו לך מסיבה גדולה,
ואנשים מעריכים אותך, אז חשבתי לקפוץ לבקר אותך ולברך אותך על
כל ההישגים. יופי, ילדה שלי, כל הכבוד, אני מאוד גאה בך, כמו
תמיד".
"אבל", אני מגמגמת, "איך הגעת ככה פתאום? איך נתנו לך?"... אני
לא מספיקה להשלים את המשפט.

"פשוט מאוד, אניקה שלי. קודם כל אני כבר שנים מתנדבת בוועדת
קבלת הפנים ואני עושה עבודה טובה שם, כולם אומרים. אני קולטת
את החדשים, בעיקר את הנשים ואת הפגים. עוזרת להם להתארגן,
למחות את הדמעות, שולחת אותם לטיפול אלטרנטיבי, בקיצור מקלה
עליהם את המעבר. לאחרונה אני קולטת גם את החיילים. זה הכי קשה,
אבל אני מסתדרת. אז הוזמנתי אליו, והוא שמח לראות אותי ושאל אם
יש משהו שאפשר לעשות למעני. ועניתי לו, שאני רוצה לבקר אותך,
מגיע לי אחרי כל כך הרבה זמן. והנה אני כאן", עיניה זוהרות
מעונג.

"את נראית נהדר", אני מעירה, ואכן שערה שהיה כבר אפור, שב
והשחיר. עיניה הירוקות נוצצות, ואני שמה לב, שאין לה מקל. "כמה
טוב לראות אותך. את יודעת, התגעגעתי".
"גם אני", היא מודה. "מספרים שאת עושה חיל, ושהילדים בסדר,
ועוד מעט יהיה לך נכד, יופי טופי", היא ממשיכה. "ואני מבינה,
שהחלטת להיות צמחונית, נהדר, אבל אל תשכחי לקחת ויטמין B12,
מאוד חשוב. אני גם מקווה שאת עושה בדיקות תקופתיות ושומרת על
הבריאות. רק חבל שעוד לא מצאת בן זוג חדש. את יודעת, להזדקן
לבד זה לא קל. כדאי שתמצאי מישהו לחלוק איתו את לילות החורף
הקרים".
אני מחייכת, אימא נשארת אימא, ולא משנה מתי עזבה אותי לבקר
בעולמות אחרים.

ואימא מוסיפה במהירות, "ממינקה שלי, אני יודעת שאת עדיין
דואגת, אבל דיברתי איתו ואין לך מה לדאוג".
"נו, באמת, אימא, אחרי שאת סבלת כל כך במוסד המגעיל ההוא, והיה
לך אלצהיימר, ו... איך שלא אדאג?"
"דיברתי איתו", היא מרצינה, "וביקשתי, והוא הבטיח. וגם אמר,
שבגלל כל הדברים הטובים שעשינו אני ואת, הוא ירשה לי בבוא היום
לבוא לקחת אותך. לא אף אחד אחר. אז באמת אין לך מה לדאוג".
אימא שלי הנהדרת. גם אם כבר איננה, עדיין אוהבת. אני מקווה
שאינה כועסת על שלא הלכתי לבקר אותה, שם מתחת לאבן.
ועכשיו היא מרחפת סביבי, נושקת קלות על מצחי, כמו שתמיד עשתה,
ומתפוגגת.

ואני דווקא רציתי אותה לעוד קצת. להתייעץ איתה על... טוב. אולי
כשאגמור את ספר הזיכרונות אקוורלים תשוב? אימא שלי תמיד
מפתיעה, אז אף פעם אי-אפשר לדעת.

זהו קדימון לספר האלקטרוני  עת הקציר   הזמין עכשיו כאן:
http://mendele.co.il/?wpsc-product=ethakatzir

בספר 90 סיפורים קצרים וקצרצרים, שנכתבו במהלך העשורים
האחרונים: על החיים משני צידי המתרס של מטפלים ומטופלים ועל
היחסים המורכבים שבין המינים בתוך ומחוץ למשפחה; על אהבה,
קנאה, ידידות ואכזבה.  כמה אגדות חדשות ומתחדשות וטיפ טיפונת
סיפורי מדע בדיוני. הסיפורים מתובלים בהומור ציני ומבושמים
באהבת הזולת ובאופטימיות ללא תקנה.

את הספר ניתן לקרוא באמצעות הפעלת תוכנה (הניתנת חינם באתר
מנדלי) לסמרטפון, איפון, קינדל, טאבלט ומחשב נייד ונייח.

הספר האלקטרוני אינו קולט אבק, אינו תופס מקום. עלותו רק 19
ש"ח, פחות ממחיר קפה ועוגה, והוא נוח מאד לקריאה בנסיעות
למרחקים בינוניים וארוכים, בתנאי כמובן שאינך הטייס  או הנהג.