הימים ימי סוף אלול. הקיץ עדיין לא גָווע וביישוב שבתאי-טון,
משכימים היהודים לסליחות. בבוקר יום ששי מגיע בחור צעיר וחייכן
מחוץ לעיר ומבקש שיוליכוהו לבית הרב. מובילים אותו לבית הכנסת,
שם נמצא הרב והוא ניגש לרב ומוסר לו מכתב חתום מידידו שאול אבן
חן חבר הכנסת בירושלים. הרב מזמין את הבחור לסעודת שבת בביתו.

לאחר ארוחת הערב, הם ישובים בחדר ההסבה והרבי שואל את האורח
לשמו והאם הוא מתכנן לשהות בחג בעיירה. "שמי בני" אומר הבחור
וכן, הוא מתכונן להישאר. לדבריו, הוא היוזם ואחד הבעלים של
מפעל ההייטק שמוקם ביישוב. בימים אלה נמצא בצעדים אחרונים
להשלמת המפעל ובא לבחון אפשרות לגיוס עובדים באזור. זמנו אינו
דוחק והוא שוקל להישאר במקום מספר ימים.

הרב נאנח אנחה ארוכה וקורעת לב, מוציא קופסת טבק הרחה ובשתי
אצבעותיו לוקח קומץ הגון וטובל בו את אפו הגמלוני, שואף שאיפה
ארוכה ומשלח עיטוש מחריד המרעיד את אמות הסיפים.
"האם תוכל לשמש כאן כבעל תקיעה?" הוא שואל את האורח והאורח
מהנהן בראשו.
"חברי שאול, מזכיר את סגולותיך המיוחדות כבעל תקיעה ויש לנו
ציפיות נוספות לאור סיפורנו המיוחד". אומר הרב וללא שיהוי,
מספר לו, כיצד לפני כשש שנים נעלמו כל ילדי היישוב בעקבות
ניגון קסם שהשמיע ברסלבר אחד שהגיע מרחוק. הילדים יצאו מן
הבתים והגנים וצעדו בעקבות החלילן חצו את הנחל הירוק ופנו אל
הגבעות הסובבות את העיר, עד שנעלמו ועקבותיהם לא נודעו. לא
עזרו חקירות המשטרה ולא בלשים פרטיים שהפעילו ההורים בתמיכת
הנהלת היישוב. הילדים פשוט התנדפו.

שתק הצעיר וחייך עד שנחשף הרווח בין שיניו וגומות לחייו
הבהיקו, אחז בשקית המשי שעל ברכיו ומשש את החפץ האצור בתוכה.
"יש ביכולתי להשיב את הילדים לצור מחצבתם" הוא חשב, אך לא אמר
דבר.
ראש השנה הגיע, יום תרועה. תפילת השחרית הסתיימה, גם הקריאה
בתורה. מוציא הצעיר את השופר מנרתיקו ומתחיל לתקוע.
"תקיעה", "שברים", "תרועה"... הסתיימו התקיעות, אך מה זה?
הצעיר פוסע לעבר דלת בית הכנסת ויוצא. הוא ממשיך לפסוע ברחוב
היורד אל הנהר ואינו מפסיק לתקוע. הוא צועד לעבר הגבעות
הסובבות את העיירה ותוקע.

ופתאום תנועה קלה מתרחשת על כתף הגבעות. תינוקות על ארבע
זוחלים מן המחילות, הנוער יורד מן הגבעות. מכל עבר יורדים
הילדים, משולי ההרים, מן המערות והנקיקים. הם צועדים אחרי
התוקע בשופר בעיניים עצומות, קהל גדול ורב. הוא ממשיך ללכת
סביב הגבעות, חוזר אל הקו המתפתל של הנחל הירוק וחוצה אותו.
הוא שב לעיירה ואחריו צבא עצום ורב של פעוטות, ילדים ונערים.
בעיניים עצומות הם צועדים אחריו העירה ונבלעים בשערי המפעל
החדש.

הילדים האבודים חוזרים לביתם. שבים הבנים לגבולם. מן הבתים
יוצאים ההורים המיואשים, מוחים כפיים בהתלהבות ושואגים קריאות
עידוד.

במוצאי החג, מכנס הרב את ועד היישוב לדיון דחוף. בתום הדיון
מחליטים לשנות את שם היישוב משבתאי-טון לבני-טון לתפארת מבצע
ההצלה הגדול.