תל אביב, לילה, גבוהה.
וניל בשושנים ושוקולד בבראוניז, קופסת-דירה מרווחת, אחרי
שופינג ולפני הסיגריה שאחרי.
בין הלבד החופשי 24/7 לשותפה בפנסיה ובין שתיים לארבע לא לגנוח
בבקשה,
למרות המחירים שחזק בשיחה ובסבבה בכיס מחושב ובגלל התחושה
הכללית של קלילות נסבלת בשמחה, להבדיל מחלומות וסיבות ששוכחים,
וקצת מוותרים ומחכים שיפול עליך פסנתר של מזל, ותעשו את זה
כואב.
במקום יד ביד בלילה בשדרות דווקא שריטות על הגב מחול לח בחצות
השחור, ואחרי החול בחצות גם לחול כשהדלעת הענקית נשרפת ושורפת,
ונראה יותר טוב אחרי המקלחת, בשביל שתתאים לפיסת הבד החדשה,
כשיוצאים לטרוף ולהיטרף, ואז יש רגעים שהאוזניים פועמות
ורוקדות מבפנים ונהרות מעצבים ותוחמים מחדש מה שהיה פעם מדבר
רחב לחצי אי אורבני, צפוף וסקסי.
יש כהני שיזוף, כהני מכוני כושר, כהני פיצות וברים וכהני
מוזיקה ופוליטיקה. ועוד כמה.
יש אוהלים ויש צריפים במומביי ויש את דרמקוט ונוף.
אבל עכשיו כאן. וטוב כאן. וטוב עכשיו.

ואני?
אני לא מחפשת כלום.

.