הצלחה היא סיפור פשוט. למה כולכם מביטים בי בתמיהה? אני אומר
לכם, זה פשוט. ממש כך. אני מוכן לעמוד מאחורי המילה שלי, ולמה
לא בעצם? ואיך לא, יתהו הבריות בלחישה רמה. כן, יש לו הכל,
ינהמו בין שיניהם. אבל אני רוצה לחלוק איתכם...! אני מתחיל
שוב. חומד לצון, המנוול, ינידו בראשם. מתנשא, הזבל, יאמרו
המעודנים פחות. כן כן, השיג הכל השד יודע איך וכיצד (ובעיקר
למה, למה הוא ולא אתה) וכעת בא לזרוע מלח על הפצעים. בבקשה
מכם...! אבל לא, עיניהם כבר מופנות לצד השני, בהתרסה. אבל אני
מנסה להסביר לכם כיצד, קולי עולה בהדרגה, סבלנותי פוקעת אט אט.
ממש מנסה, סתם מורח אותנו, מה לא ברור. תוקע מילים שמי יודע
מאיפה הוא הביא אותן והכל רק דיבורים. לעזאזל! אני קורא, מרוגז
כהוגן. מה כל כך קשה לכם להקשיב לרגע? שקט מוזר משתרר. המבטים
כבר לא צרי עין אלא ממש עוינים. נוטפי תיעוב עמוק. אני מרגיש
פגיע כל כך, זועם, שהרי מה רציתי, להסביר למטומטמים האלה איך
להצליח? אך לא, מקובעים בשלהם, בבינוניות שלהם, בכישלונות
הקטנים שמצטנפים בפינות הבית אחד על השני, עד שיהפכו לערימה
נאה, משהו לנופף ולהתגאות בו. נו נו, לחישות מהוסות מתחילות
לעלות מגרונם הניחר, מתחיל להרים עלינו את הקול, חושב שאתה
יותר טוב מאיתנו? אני פושט ידי באנחת ייאוש, העיוורון המסמא של
העיניים מלאות השנאה האלה משאיר אותי חסר כל ברירה ואפשרות.
אני מנסה לעזור לכם, אני מתחיל בקול רפה, שנשבר באמצע. לך, לך
תעזור לעצמך חתיכת מניאק, מתחילים לצעוק בכעס המתורבתים פחות,
והמתורבתים יותר סתם רושפים אדי שנאה ומנופפים בידיהם. לעזור
הוא רוצה, ממש כך. רואים. אני מתחיל לחוש רחמים עד אין קץ, כי
מה כבר רציתי, לחלוק משהו טוב, אבל איכשהו זה הפך למשהו רע, רע
מאוד. לא צריך, אני אומר בקור, ומסובב את גבי אליהם. קולותיהם
הופכים למלמולים, אני אוטם אוזניי. למה לנסות בכלל, אני חושב
בבוז. אלה, לא רק שלא מגיע להם, אלא גם לקחת את מה שמנסים
לדחוף להם ליד לא יכולים, לא רוצים, לא מסוגלים. פלא שהם
נכשלים יום יום? מה כבר יותר פשוט מלקבל, אך גם זה צריך לדעת
כיצד. אני עוזב את המקום בצעד נמרץ. למה בכלל רציתי לחלוק את
ההצלחה ברבים? פלא שאין להם כלום מלבד הטינות הקטנות והמגוחכות
שלהם, נוטרים לכל העולם שיש להם חור בגרב, במקום להתכופף, לתת
מבט בוחן ולקחת מחט ליד. כן, הצלחה היא סיפור פשוט. עד כדי כך.