ככה אני, המוח, רבה כל יום עם הלב:
כל יום, אותם ריבים:"זה נכון?" "זה לא נכון!" הלב אומרת.
"למה לא נכון?" אני שואלת, "כי ככה, יש אנשים רעים כמו שיש
אנשים טובים, וכל אחד מהחדרים שלי נפגע מספיק מאנשים רעים!"
אני אומרת:"תקשיבי לי, לב, אנשים מתנהגים רע כשרע להם בעצמם,
רוע אמיתי קיים רק אצל השטן." "שטויות במיץ!" אומרת הלב "את
פשוט כזאת אטומה לפעמים, מוח, לא מרגישה, לא חשה את הסביבה, רק
את כל היום עם המחשבות וההגיגים שלך שלא מעניינים אף אחד!"
אין לי מה להיעלב, הלב הזאת ממש רגישה, אין לי מה לעשות עם
העובדה שאנחנו חיות באותו גוף אלא רק לנסות להסתדר איתה ולמצוא
איתה שפה משותפת בזמנים הנכונים.

נמאס לי מהמוח הזאת כבר! כל היום חופרת לי בעורק:"זה נכון! זאת
עובדה! צריך תמיד לעשות ככה וככה..." חושבת שהיא כזאת חכמה,
שתעשה דוקטורט בזיוני שכל ותחפור לאחרים!
אוף! יותר מדי רגשות, יותר מדי פחדים...רגע, מי זה?
זה הוא..."מוח! בואי, הוא כאן!" אני קוראת למרובעת הזאת.
"מי הגיע? אה! הבחור שגורם לך לקפוץ מאושר, לב, ולי לחשוב
מחשבות שמחות! ייאי!" אומרת מוח. "וואו, הוא כ"כ מדהים, אני
פשוט מתנפחת ומתכווצת בלי שליטה כשאני רואה אותו...הוא כזה
מתוק!" אני קוראת בהתלהבות, מנסה לנשום. זה לא קל לתפקד כשאת
מתנפחת ומתכווצת כל הזמן פתאום בגלל בחור אחד!
"ההורמונים מתפוצצים ממני מרוב התרגשות!" קוראת מוח.

הוא כזה בחור חביב, אני כ"כ שמחה על הרגעים האלה שאנחנו רואות
אותו, לב נהיית כזאת מאושרת ושמחה ונחמד לראות אותה ככה, זה לא
קורה הרבה.
אני מעבירה תמונות אצלי, נשיקות, חיבוקים, נרות, שקיעות, ים,
פרחים, שהעיניים יקלטו הכל כשהן נעצמות כאשר השפתיים מנשקות את
השפתיים שלו. אבל אני לא משלה את עצמי כמובן, אין דבר כזה
אהבה, הכל הורמונים.
לב, כמובן חושבת אחרת.

"אני רוצה לראות אותו כל הזמן!" אני מכריזה ומוח מסתכלת עליי
במבט משועשע. "מותק, את לא יכולה לראות אותו כל הזמן, הוא בן
אדם בפני עצמו ויש לו את העיסוקים שלו." היא אומרת.
"אני יודעת, מוח! אני לא טיפשה!"
"אולי תפסיקי להיות כזאת רגישה ולקחת הכל אלייך?!"
"אולי תפסיקי להיות כזאת אטומה ולחשוב שאת תמיד צודקת?!"

"תפסיקו לריב כבר! צועקים כל האיברים בגוף.
לב ומוח משתתקות, מחליפות מבטים, וכל אחת ממשיכה בשלה עד לריב
הבא.