המדמנה התל אביבית שאת קוראת לה חבר'ה,
אני קורא להם זונות,  פוגשים אותם בבית דירות - ישן, יקר,
דחוס, מזיע.
המזגן שורק לי חריקות זקנות באוזן, מייבב מייסורים,
בינינו - זה עדיף על פטפוטי סרק צדקניים, מוגשים לי על מצע של
חסה, קממבר ויין מר.
אומרים שלום-שלום-שלום ואין שלום בין חברים ובין אויבים, גם לא
בינינו, אין שלום.
ומפרידים כוחות, תופסים פינות על הזירה, את מפזרת חיוכים
ומתמקמת בקלות, אני בוחן הדפס של רמברנדט וכתם לא ברור שעל
הקיר, נראה כמו זרע, לא טעמתי.
ונדבר, נאכל, נשתה, נעשה סמים, נדפוק שכנים, נשליך את התינוק
מהקומה החמישית, נטנף ת'אווירה עם פרויד וניטשה ושפינוזה,
נשתין מהמרפסת, פוספט זה טוב לחקלאות, אני אשקיף על הירח
ואכתוב בראש שירים, אתם תשחררו ת'חיילים הנצורים ותשקמו
ת'כלכלה ותעשו שלום עם המקטרת ותרפאו סרטן ואיידס דרך האייפון
והאנדרויד והפייסבוק ונייר הטואלט הריחני של הכושלאימאשלכם.
אני אירק שאריות של קממבר חמוץ בעציץ הפטוניות של הכלבים כי
אני אאוטסיידר, פוסט-מגניב פוסט-חתרני, חסר פסאודו-תרבות ועומק
פסאודו-אינטלקטואלי ובעיקר כי יש לי טעם של חרא בלשון.
ומי הכלב שגמר ת'קולה?
החברה הפסאודו יפה שלך תחייך אלי זיון, תלכוד אותי בין מרפסת
למרפסת, תפטפט את השיער הריחני שלה ותעורר לי את הזין אגב
נגיעות אקראיות בין משפט למחשוף.
ובמרחק אחר, יתפתח ריב סוער וקולני, את חשופת שיניים, אינטלקט
וזוג רגליים מושלמות בתוך שמלה צרה, ממטירים אחד על השני על
השלישי בשצף גס-אלים, אסקפיזם-הדוניזם-אגואיזם-טאואיזם,
חרטטיזם תאמינו לי הכול הוא חרט -חרטוטים, עלק פסאודו
רומו-של-עולם, הכול-הכול רק קנאת פין, שדיים וארנק, רצונות
פוקעים ותאוות בשר, תסיסה פנימית של החמצות על החמצות על
החמצות, אפס ידידות, מינוס מאה אהבה,
רק יריבות על משאבים וצדק מטאפיזי ותפיסות חסרות תכלית על עולם
חסר תקווה, מונע עצלות ובצע, שגעון גדלות ושגעון כללי.
ואחרי שתתלקחי במלל עז, רק אז תבואי, תיקחי אותי לחדר צד,
תהדפי אותי על גב ותפרקי ת'כוס העצבני שלך עלי, חי נפשי בכל
העיר הזו אין עוד כוס כועס ודעתן כמו שלך, ותוך כדי, לא תדברי
איתי על ניטשה ועל פרויד וצדק פוסט טראומטי ושלום כלל עולמי,
רק תצעקי זיין אותי, זיין חזק יא מנייק, תטחן לי ת'צורה כמו
גבר, ואני אחשוב איזה מין פסאודו גבר את רוצה כשאת תמיד מעל.
כשתגמרי את תסתכלי עלי באש של אהבה נזכרת וזעם ששכך, תתנשמי
כמה דקות- מהר ובינוני ואז לאט, ובסופם של הדברים תאמרי  יווו
כמה שבא לי במבה ותשכבי בצד דוממת.
אני אביט על התקרה ואחשוב על התינוק אשר נזרק מהמרפסת וכמה
שאני רוצה אחד, אבל לא כדי לזרוק, כדי לקרוא אתו שירה ולטייל
בפארק, ללטף אתו את הכלבים וליהנות מפרחי הגן, לחוש את טעם
החיים ולהריח את עורו כשהוא ישן.
ומי באמת הכלב שגמר ת'קולה? כולם פה פסאודו בני זונות!