זה סיפור על ילדה, שלא ידעה מה לעשות,
ופנתה לכוכבים, בניסיון נואש לגלות.
הוא חצה יבשות כדי להתרחק,
לא לשמוע משק הכנפיים של הפרפר שבליבו,
ולאט לאט הצליח, והפרפר כמעט כבר מת.
וכך, לאחר חודשים רבים, כשבמפתיע, הצטלבו דרכם,
שמעה הילדה רחשים כה חלשים, שבקעו מליבו.
בהטיית אוזן, התפלאה לגלות פרפר אפרורי, על ערש דווי,
נאבק להשתחרר מהקופסא הצרה בה נכלא.
היא הושיטה יד לשחררו,
אך החזירה מיד, כשנתקלה בגל צינה נוראי.
היא עמדה שם בוהה, לא מבינה.
הפרפר נראה כל כך קרוב וכל כך רחוק, באותו הזמן.
הילדה נשאה עיניה לכוכבים,
שייעצו לה לנסות שנית.
הפרפר הצליח טיפה להימתח, להיפתח,
אך קופסאת הלב בה נמצא, התהדקה וסגרה עליו.
הפעם ידה של הילדה נשרפה,
ולכן, שוב הרפתה.


מאז, יום אחרי יום, הילדה שולחת יד לכיוון הפרפר,
שרה לו שיר, מאכילה אותו בפרח,
ובכל יום, ידה קופאת או נשרפת,
והילדה מתכווצת וקמלה,
ונעשית אפורה,
אך לא מתייאשת.

הפרפר לעומתה, גדל וגדל,
ולאט לאט הוא נצבע מאפור לכל צבעי הקשת,
אך קופסאת הלב מתכווצת ועליו מתהדקת.


וכך הופך הפרפר להיות תקוותה היחידה של הילדה,
שמחולשתה, מביטה בו בהערצה.
מקווה שיום אחד, יהיה מספיק חזק,
יפרוץ בכנפיו את הקופסא, וישוב להתעופף,
ואם תהיה מספיק טובה,
אולי הוא ירפרף על ליבה,
וייתן מזור לפצעיה.