עברתי השבוע ליד כיכר רבין. שמעתי מחבר לא מזמן
שהוא מפורק לגמרי, ואכן הוא היה מפורק כהלכה, ערימות
של לבנים לצד ערימות של חול מונחות בכל מיני חלקיו
לרגע זה נראה לי כמו איזה מיצג גרנדיוזי של אמנות עכשוית
מהר מאוד זה נעלם. חשבתי על כל אותם המבוגרים
אשר בינינו או סתם אנשים הומניים ולבבים, שמדי יום ביומו,
יושבים בספסלים ומשליכים פירורים של לחם ליונים וליונות
שעות כך הם עושים, שעות. באותו יום באופן טבעי הם לא היו שם
לא הם וגם לא היונים. כנראה שמערכת היחסים בין היונים
לאנשים בנויה יסודות מוצקים, מבוססת על קבלה והבנה הדדית
ואז ראיתי אותה
יושבת בקצה הכיכר על גדר לבנים, שעדיין לא הספיקו לפרק.
היא הייתה מהעדה האתיופית, שתמיד הייתה קרובה ללבי מאז
שאני זוכר שהם שבו לארץ ישראל. אני גם לא אשכח, שהשירים
הראשונים, שכתבתי היו הרבה בהשראתם, ושהחלטתי שאני
רוצה להיות עובד סוציאלי עד שהבנתי שעובד סוציאלי, מעבר לזה
שהוא לא גומר את החודש,  הוא גם לא יכול לתקן סדרי עולם
היא הייתה אני מעריך קצת לפני גיל צבא והיא לא הייתה לבד,
למעשה היא הייתה בת מיעוטים כשסובבים אותה עשרות
עורבים שחורים, האלה שצועקים, והיא השליכה לעברם פירורים
של לחם, כאילו מנסה לכסות את העבר, לשכוח את תחושת
הקיפוח, הזלזול, הגזענות, נזכרת באוכל, אפילו בפירורי האוכל
שלא היה להם שם, בנשים, הילדים, הקשישים, האנשים, שלא
צלחה דרכם במסע המתיש במדבר אשר הלכו מאיתנו
על האמהות, על האבות, האחים, האחיות, שנותרו מאחור
ולא היו מספיק כשרים בכדי להיות יהודים כי ככה החליטו
אנשים קטנים חסרי אנושיות, נכים רגשית, שיש להם
פיסת בד עגולה בצבע     ש     ח      ו     ר     על הראש ,
אבל אין להם, לא היה להם ולא יהיה להם אף פעם אלוהים.
ואני הבטתי בה



היא האכילה עורבים