[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








  על אף שהיינו בקבוץ קטן, מרוחק ונידח למדי, רחוק מישובים
אחרים, - כמעט לא היו סרטים ובטח לא טלוויזיה, הספרים שקראנו
הרחיבו את עולמנו והדמיון הפורה נשאנו לכל קצווי תבל. דרך
הספרים והסרטים הכרנו את העולם, ברוחנו המראנו לעולמות אחרים,
הכרנו זמנים רחוקים ואנשים שחיו בהם, מקומות אחרים ואנשים
וילדים זרים שמעולם לא פגשנו. ראינו ערים גדולות וילדים שחיים
בהן, התוודענו למנהגים, מלבושים, צבעים וטעמים אחרים, דתות.
גורלות, זמנים שהיו או יהיו, וגם עולמות מדומיינים. העולם גדל
והתרחב ולמדנו המון עליו מהקריאה, יותר מאשר כל לימודי
ההסטוריה ביחד.
  על הדשא הגדול באיילת השחר שהיה תחום בגדר חיה, ושמאחוריו
שורת ברושים  ובסופו המזכירות,ואחריה השביל המרוצף לעבר חדר
האוכל;   על הדשא הזה, על מסך גדול תחת כיפת השמיים, ראינו את
הסרטים הראשונים בחיינו. זה קרה אולי פעם בכמה חדשים. מי שיראה
סרטים אלה כיום יחשוב כמה מעטים היו הפעלולים והתחכום שהיו
בהם. אבל עבורי ולבטח עבור כולנו היו פתח לעולמות קסומים. שם
ראיתי לראשונה את הסרט המצויר בחלקו: סיפורי הדוד רמוס. לואי
ארמסטרונג שחור העור סיפר לילדים הקטנים, שחורים ולבנים, אגדות
על סנאים, צפורים, שועלים פקחים, פרפרים והספורים קרמו עור
וגידים והפכו במטה קסם לסרטים מצוירים צבעוניים ומקסימים
מלווים במוזיקה יפהפיה. כמעט לא היו -או לפחות לא הגיעו לקבוץ,
סרטי-ילדים; סרט  היה משהו נדיר. הסרט הזה, שראיתיו אחרי שנים
רבות, נראה טרי ורענן עד היום.
  ב'לאסי שובי הביתה', ליז טיילור לא שכנעה אותי בתפקיד הילדה
שאוהבת את הכלבה-היא היתה מבוגרת מדי, אבל לאסי היתה בהחלט
נפלאה.
  סרט אחר, שהכניס את עולם החלום לחיי היה 'הגנב מבגדד'. מרבד
הקסמים שעליו מתרומם גבור הסיפור מעל להרים ומעופף הרחק
מלמעלה, ומביאו לפסגות טרשיות, מדבריות, הרים גבוהים ומפחידים,
וריקים מאדם וצמח, או לארמון הנהדר שבנה לו הרוח שבמנורה
ובטבעת; בת הסולטן היפהפיה והמצועפת בבדי משי צבעוניים
ומתנפנפים, יפהפיים, כל זה שבה את דמיוני. תמיד פחדתי שיפול
מהמרבד הקטן והשטוח שבסרט ויתרסק למטה...  
  בגיל 12 אהבתי מאד גם את הסרט: 'שחרזדה': הבלט, וגם חיי
רימסקי קורסקוב שהלחין אותו ותלאותיו-שאותן איני זוכרת. מה
שאני כן זוכרת היא המוזיקה היפהפיה עם הסלסולים והערבסקות,
שחדרה ללבי ופתחה את הפתח לאהבת מוזיקה קלאסית, לקסם שבתנועה
ובריקוד הבלט מלא הצבע . הוא הפגיש אותנו עם עולם שלא היה חלק
מחיי היום-יום שלנו. ריקוד, תנועה, צבע, יופי ואגדה.
 כן היה הסרט הרוסי 'פרח הסלע', ובו מערת-פלאים עם סלעים
מגבישים שקופים-צבעוניים-נוצצים כבדולח, הנעים וחוסמים דרכו של
הגיבור אל פרח הסלע הלבן; בתורם זזים אלה  הצידה, ומפנים  לו
מעבר אל מעמקי המערה, אל הפרח האגדי שרק אם ישיגו עבור הקוסמת
שהתאהבה בו, תשחררו זו לזרועות הנערה הפשוטה שמחכה לו בבית;
הצבעים, הקסם, הכל היה יפה כמו שמעולם לא היה בחיים האפורים
והצנועים בהם חיינו.

 הסרט 'הגווארדיה הצעירה' אותו אני זוכרת במעורפל, הייתי
קטנה- על כיבוש סטלינגרד, בשחור לבן, הכניס את ההירואיות של
הנערים והנערות והאימה של מלחמת העולם שאך זה פסקה, לחיינו.
הגרמנים היו איומים ורעים, והנערים היו מוכנים להקריב-ואכן
הקריבו-את חייהם למען הגן על העיר. הפצצות המפחידות, ההרס
והפחד הראו לי את האימה שבמלחמה,-התקשיתי להרדם אחרי סרט זה!
ואף שהיינו חשופים לשיחות  שהיו קשורות למלחמה הנוראה ההיא-שכן
הורינו והאחרים היו יוצאי אירופה, והוריהם-סבינו, דודינו,
ורבים ממשפחתם נרצחו שם, והורינו היו מודעים למה שקרה, בכל זאת
לראשונה ראינו בשחור ולבן, מה שעושה המלחמה, וכמה איומה היא,-
וכמה גבורים היו הנערים לוחמי סטלינגרד.
 
  (באמצע הסרט היתה תמיד הפסקה, שכן היה זה עדיין סרט צלולויד
שמוקרן במכונת-הקרנה ידנית, עם התרגום בסרט נפרד, שלא תמיד חפף
את המתרחש בסרט המרכזי; המקרין של הסרט לא ידע כל כך טוב
אנגלית...
  בהפסקה הלכתי לחדר האוכל כדי להצטייד בלשיקה (או נשיקה?) של
לחם שחור תמיד היו פרוסות וקצוות ממנו על מכונת הלחם; הלחם הגס
והשחור-היחיד שהיה באיילת, היה בעל טעם גן עדן. גם אחרי הארוחה
הטובה ביותר הייתי מכרסמת פרוסה כזו שריחה הנהדר לא נמר מאפי
אף שאיני מוצאת עוד לחם כמותו בחנויות.)
 גם הספרים היו   דרך להרחבת הכרת העולם. יותר מלימוד הסטוריה
יבשה, או גיאוגרפיה. אפמינונדס גיבור סיפור הילדים בגן היה
כושי. כרם הקסמים היה בצרפת. וינטו-אינדיאני, אמריקאי. כך גם
סקרלט אוהרה. 'אחד משלנו' וגיבור 'שמונה בעקבות אחד היה ילד
ניצול שואה והפך לישראלי. והיו עוד...
  כשרק למדתי לקרוא, בכיתות א ו-ב' הייתי מעיינת לעתים
בתנ''ך. שהיה מעניין אבל מפחיד. אלוהים הצטייר לי כאיש מבוגר
וגבוה מאד, כהה, נוקשה, מפחיד ובעל קול עבה, עם אצבע מאיימת
תמיד : לא תרצח! לא תחמוד! לא תענה ברעך עד שקר! זכור את...כל
כך הרבה ציוויים וחוקים! העולם הזה, הגברי כל כך, שלי כילדה לא
היה בו מקום,  (וגם כאשה אין לי בו מקום מכובד,) מלא הארועים
וההתרחשויות, היה מעניין אבל מפחיד וכל כך זר לחיינו, ממש מרחק
של שנות אור. ובכל זאת היה מושך ומפחיד, והייתי קוראת בו מפעם
לפעם:
הרשימות הארכות והמדהימות של שושלות מלכים  שנמחו זה מכבר
מההסטוריה, עם שמותיהם המוזרים  (עליהם כתב אלתרמן שיר מקסים
ב'שירי התיבה המזמרת), ארצות שאת שמן לא שמעתי; שמות מוזרים
שנמחו זה מכבר מהעולם: כמו 'ארץ גבל' - אגב, בסיור בתורכיה עם
יודע דבר ראינו את שרידי אחדות מהתרבויות האלה, שכלל לא שיערתי
שהשתמרו, ובפעם הראשונה אחרי ששים שנה נתקלתי שוב בשמות ההם.
הממצאים  נמצאים במוזיאונים. שם, פסלים עתיקים ומוזרים, אותיות
בשפות חקוקות בלוחות סלע שלא פוענחו עד היום. שפות עתיקות
שמעט ממצאים כתובים יש מהן)
.
וקטעי השירה המדהימים שבתנ''ך-הכרתים עוד לפני שלמדתי אותם
בביה'ס: למשל: 'בעד החלון נשקפה ותייבב אם סיסרא, בעד האשנב;
מדוע בושש רכבו לבוא, מדוע אחרו פעמי מרכבותיו? חכמות שרותיה
תענינה, אף היא תשיב אמריה לה: שלל צבעים לסיסרא, שלל צבעים
רקמה, הלא ימצאו יחפשו שלל (אולי לא דייקתי במילה, הציטוט הוא
מהזכרון ולא מהספר). תמונה כל כך חיה וצבעונית, בכל כך מעט
שורות! כאן אפשר ללמוד  כתיבת שירה!
או הקינה-קללה-שירה הקצרה ומהדהימה הזו: על נהרות בבל, שם
ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. על ערבים בתוכה תלינו
כנורותינו, כי שם שאלונו שובינו שמחה, ותוללינו דברי שיר. איך
נשיר את שיר ירושלים על אדמת ניכר?
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני! תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי,
אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי!
בת בבל השדודה, אשרי שישיב לך כגמולך שגמלת לנו! אשרי שיאחז
וניפץ(!!!!!) את עוללייך אל הסלע!
איזה עצמה!
  או: ויחזק דוד מן הפלשתים בקלע ובאבן, וחרב אין ביד דוד!
'אתה בא אלי בחרב ובחנית ואני בשם אדוני צבאות
  או קינת דוד על יונתן:
מנשרים קלו, מאריות גברו... כי שם נגעל מגן בגבורים, מגן שאול
בלי משיח בשמן... חרב יונתן לא תיסוג אחור, וחרב שאול לא תשוב
ריקם...צר לי עליך אחי יונתן, נעמת לי מאד, נפלאתה אהבתך לי
מאהבת נשים...(לא הבנתי אז למה הכוונה. היום גם כן איני בטוחה:
יש גם אהבת גברים אפלטונית. אולי הנער יונתן העריץ ואהב את דוד
שהיה לו לדוגמה, והשניים היו ידידי-נפש? אין מי שיעיד
היום...)

   ספר שירי רחל שהיה  בביתנו מאז ומתמיך (ולא היו רבים אז!)
שבה את לבי; אף שהייתי אך ילדה בת 8. השירים העצובים, הפשוטים,
נכנסו ללבי באופן ישיר ועד היום זה אחד מספרי השירה האהובים
עלי. העצבות שבשיריה, הדברים הפשוטים שעליהם היא שרה, דיברו אל
הילדה וגם פילסו את הדרך לאהבת השירה.
 אני זוכרת את הספר 'בשלולית המים' (או 'בטיפת מים'),
שהספרנית המליצה לי לשאול מהספריה ולקחתיו בלב ולב-לא היו בו
ציורים יפים וצבעוניים. אבל לאחר שהתחלתי לקרוא על מה שנמצא
בשלולית המים, אפילו בטיפה אחת, בהגדלה דרך מיקרוסקופ, הוא שבה
את לבי. כל היצורים החיים הזערוריים, המוזרים ומגווני-הצורה
ששקקו בתוך טיפת מים אחת, התרבו, טרפו ונטרפו, היו הפתעה גמורה
אף שלא ראיתים בעיני אלא רק בעיני רוחי.       בשלולית המים
הקטנה-ליתר דיוק תעלת מים עומדים כמעט שליד בית הילדים שלנו
היו אמנם חיים: זחלי יתושים או זבובים
שנצמדו לדופן התעלה יחד עם הירוקת שאחזה בדופן הזה, וזזו כמו
אטריות, עם תנועת המים. מגעילים דקיקים ולבנים.  ובנחל שזרם
למרגלות הקבוץ היו צפרדעים שקרקרו, ראשנים שחורים ומעין קצף
ובו כעין עיניים ירוקות שהיה צף מעל המים ובו ביצי וראשני
הצפרדעים.
  'אנשי בראשית' של אליעזר שמאלי החיה לפני, כמו בסרט, את דור
הורי מקימי ומיישבי הארץ העזובה והצחיחה. הספר מספר את
עלילותיהם של אלכסנדר זייד ובני משפחתו, המשפחה שהחליטה לגור
ב'הר טרשים קרח' על אף כל התלאות-האב כידוע נרצח בשלב מסוים-על
אף שלא ידעתי בבירור שזה ספר עליהם, באיזור יער אלונים הריק
מיושבים יהודים. אך עם שכנים ערבים, לא תמיד רוחשי טובה. אהבתי
את כל ספוריו של אליעזר שמאלי, שהתפרסמו בדבר לילדים או
בעתונים אחרים. הם היו רוויים אהבת הארץ והמחישו  לנו את חיי
דור הורינו וחיינו שלנו, בדרך שעשתה אותם משמעותיים ובעלי ערך.

 היו כמובן ספורי ילדות אחרים: החל מ'רינה קטינה' שסופר לי
עוד כילדת גן, שלגיה חסרת המזל שעד היום אני יכולה לדקלם את
שורות ההתחלה שלה: בארץ רחוקה רחוקה, מעבר לשבעת ההרים חיו מלך
ומלכה. אך בן או בת לא היו להם. היו המלך והמלכה עצובים.פעם ,
בליל חורף ישבה המלכה ליד החלון ותפרה, -מכאן שכחתי את הציטוט
המדויק) וטיפת דם אדום נפלה על השלג. אמרה המלכה: מי יתן והיתה
לי בת ששפתיה אדומות כדם, עורה לבן כשלג ושערה שחור כעורב....
וכן הלאה. חזרתי ושאלתי את אמי למה לא היו להם ילדים, למה הם
היו עצובים, למה האמא היתה צריכה למות; - מות האם היה דבר מאד
מפחיד. גם לילדה קבוצניקית שכביכול כל חברי המשק חולקים
בחינוכה...
  וינטו בין הקומנצ'ים היה ספר שדווקא אחי הביא
הביתה-אינדיאנים, אמריקה, מלחמות צבעוניות בין טובים-כביכול;
הלבנים-ורעים-האינדיאנים. אלה היו ספרים שהיו אהובים במיוחד על
בנים. אך כמובן שגם אני קראתי את הספר יחד עם אחי. בגיל 13 הוא
כברהספיק לקרוא, מתוך ענין, את כל חלקי  ספרי ההסטוריה של
צ'ריקובר. ואת 'קרומוול ותקופתו' (שאני לא קראתי עד היום...)
  לעומת זה הספר 'חלף עם הרוח, שאמי הביאה הביתה בהיותי בת 11
או 12, היה ספר שגם אני הילדה וגם היא הבוגרת, אהבנו. פתחתי
-מסקרנות גרידא את הספר הלא-מנוקד (עד אז קראתי בעיקר ספרי
ילדים, שרובם מנוקדים) שהיה מושלך על המיטה,  קראתי שתי שורות
(...''סקרלט אוהרה לא היתה יפת תואר, אך הגברים, לאחר שנתפסו
לחינה, שוב לא היו עשויים להבחין בכך. בפניה נתמזגו מזיגה
בולטת החן האירי הרך של אמה..'' מהזכרון.) ו...לא יכולתי
להפסיק לקרוא עד תום הרומן. לפתע התעניינתי בספר שקראו
המבוגרים. העולם הזה של סקרלט אוהרה, המלחמה בין הצפון והדרום
על שחרור השחורים באמריקה, המנהגים והלבוש של בעלת האחוזה
הצעירה והיפהפיה וכל בני דורה בדרום, היו כל כך מעניינים
ומסעירים; המפולת של הדרום נתפסה לפתע כאסון נורא, (-אף
שכקבוצניקית בת להורים שמאלניים לבטח היינו בוחרים בצד הצפוני
דוקא,) והדרך בה שינתה את חיי קבוצת אנשים שלמה-הדרומיים,
שאיבדו לפתע  הכל, כל זה הרחיב את ראיית העולם שלי. שלנו.
לפתע, הדברים לא נראו חד מימדיים. גם בצד ה'רע' היו בני אדם,
והם סבלו, ונלחמו, וקרו שם דברים קשים. החיים  כל כך
מורכבים...דרך הספרים לא רק למדתי הסטוריה ומנהגים ותולדות
הלבוש האנושי, ועל היחסים בין המינים, זה גם גרם לראייה יותר
רחבה של הדברים שמרכיבים את ההוויה האנושית. גם הספרים הפחות
טובים לימדו משהו.
פנג הלבן -חצי כלב חצי זאב ובעליו נזקקו זה לזה  בערבות השלג
האינסופיות באותה מידה, כדי לשרוד. הספר 'ילדי המערות בעמק
הנעלם' הכריח אותי לדמיין איך חיו היצורים הראשונים שיכלו
להקרא אדם בתנאים נוראים. בלי בית, חשמל, כבישים, תקשורת, כמעט
בלי שפה, עם או בלי אש(!) ובתנאי מזג אוויר קיצוניים -קשה היה
אף לדמיין כמה קשה היה לחיות אז .
  'שני רעים יצאו לדרך', ו-'שמונה בעקבות אחד', ו'אחד משלנו'
של ימימה טשרנוביץ' הביאו לנו את ההווי ובעיות הקליטה של
הילדים ניצולי השואה. היה אחד כזה בכיתתנו והוא היה מאד לא
אהוד, בלשון המעטה. הוא היה כל כך שונה...לא הבנו...
   הספר 'הספרטאי'  שקראתי אולי 10 פעמים, גרם לי לבכות כל
פעם מחדש. הרץ מתרמופילי, שהואנש ביד סופר אמן, אף שחי לפני כל
כך הרבה שנים, והיה גבר, וספורטאי, היה כל כך מחויב ונתן את
חייו על משהו שהיה חשוב אפילו ממנו...זה היה משהו שהבנתי. זה
היה מה שהורי ובני דורי נדרשו לעשות בלי להרהר אחרי הצו הזה;
בעקבות ההקרבה הזו קמה מדינת ישראל.
  ספרים על קסמים היו מושכים במיוחד. 'כרם הקסמים' של אנדרי
מורואה התחבר לצורך שלי לברוח מהמציאות המדכאה למדי של ילדותי.
הילדה הקטנה, גבורת הסיפור, שהבחינה לכניסתה לעולם הקסמים היתה
אי-ידיעת התשובה הנכונה לשאלה: כמה הם שמונה כפול שמונה, מקבלת
שם כנפיים לבנות, הופכת למתלמדת תעופה וחיה בעולם מיוחד של
ילדים...כשהיא מנסה לחזור לשם כעבור שנים ספורות היא מקבלת את
התשובה: 'סגור ומסוגר כרם הקסמים', כיוון שלשאלה שהיא נשאלת
בשער כמה הם שמונה כפול שש היא עונה ארבעים ושמונה. מי שעונה
את התשובה ההגיונית כבר נבצר ממנו להכנס לעולם הקסם הזה.
 כך גם 'המשמנאים והמרזנאים בעולמם התת קרקעי והמוזר. והכוכב,
שבעקבותיו הייתי מנסה-עוד בגיל 12, לתרגל קסמים, היה 'יותם
הקסם' של יאנוש קורצ'אק. תרגיל היה למשל לנחש משהו מראש שצריך
לקרות-ואחוז ה'פגיעות במטרה', כלומר הנכונות של הניחוש, היה
מנבא אם אני הופכת לאטי לקוסמת או לא. אם יותם יכול היה, למה
אני לא? אף שהייתי כבר בת 12, האמנתי למחצה שזה אכן ניתן.
רציתי שכך יהיה.      
 סרטים גם הכניסו  לחיינו לראשונה את עולם האהבה והרומנטיקה,
עולם המבוגרים, במרומז, גם כשעדיין היינו רחוקים מאד
מההתבגרות.
  האסופית, אבא ארך הרגלים,-ספרי נעורים שתיווכו את הדרך
להתבגרות והראו שגם לילדים בארצות ותרבויות רחוקות כל כך משלנו
יש בעיות דומות, ואולי אף קשות משלנו. למשל להיות יתומה. (אן
שרלי, רבקה, ג'יין אייר).
  עם סדרת הספרים 'זכרונות לבית דוד' התוודענו לגורלו העצוב
של עמנו, ודווקא מזווית לא שגרתית. הסדרה מביאה את תולדות
צאצאי בית דוד עוד לפני, בזמן ואחרי החורבן, בקפיצות של כמה
דורות בית צאצא לזה שבא אחריו בזמן. וכך התוודענו לגלגוליו של
עמנו וגם למושגים שאחרת לא היינו נתקלים בהם. למשל. תקופת
האינקוויזיציה בספרד מתוארת דרך אחד הצאצאים שחי בדיוק באותה
תקופה. קודמיו חיו בארץ אחרת ובנסיבות אחרות ודרך ספור חיי הבן
בדור מסוים בתולדות עמנו (המספר בגוף ראשון), חייתי גם את גורל
העם באותה תקופה, באותו מקום, בגלגוליו השונים.
  עם איבנהו, רובין הוד, שלושת המוסקטרים ואחרים נכנסנו לעולם
ולרוח ההרפתקנית שהיתה חסרה לנו בקבוץ; הצעירים הנועזים, חסרי
הפחד, עם החרבות, על הסוסים. שוחרי הפעולה שהחיים הם משחק
בעיניהם... הפנמנו את רוח ההרפתקה ומשהו ממנה דבק בנו לתמיד,
מעבר לשגרה שבה התנהלו חיינו.
  קוו ואדיס החיה עבורי בצורת רומאן, את חיי הנוצרים הראשונים
ואת רומא החטאה והעשירה שעל הרקע שלה צמחו.
  עם 'באין משפחה', 'אוליבר טוויסט' 'דיוויד קופרפילד' ו'נל
הקטנה' נכנסנו לעולם הקודר והקשה של אירופה של המהפכה
התעשייתית והקושי העצום שהיה להתנהל בו;  גורלו של הילד המסכן
ב'באין משפחה' היה קשה להשגה לילדים שחייהם מסודרים למדי, עם
כל הקשיים שבהם.
  עם גבורי 'מכרות המלך שלמה' חצינו את הסהרה והגענו לארץ
מוזרה עם שתי מלכות, שחורה ולבנה, פגשנו את המכשפה גגול בת
שלוש מאות השנה, ונלכדנו במערה שבה שלדי המלכים ישובים מאובנים
תחת נטיפים וזקיפים מטיפות המים המטפטפות עליהם כל הזמן,
שמכסים אותם לאט לאט, ומזימות, וזהב, והרפתקאות...כך גם הספרים
'אל הררי סהר', ו'אופיר' ואף הסרט 'הרפתקאות סטנלי באפריקה'.
  ב'צ'יבי' של בילא סנש (אבא של חנה) הגענו עם ילד מלא חיים
להיות גבור הכיתה לאחר שהתחיל בתחתית הסולם, בגלל הכישורים
הספורטיביים ויכולתו לשחק בכדורגל (או היה זה כדורסל?), ואף
שהייתי ילדה, ורחוקה שנות אור מלהיות ספורטאית, הספר היה בהחלט
מושך ...
  שפכתי דמעות כמים (אבל חזרתי וקראתי שנית ושלישית את הספר,
בדמעות שליש), על גורלו המר של הילד- החייל היחיד תחת כל
המפקדים- ב'איזהו גיבור' ו'מחניים' של פרנץ מולנר, הילד שמקריב
את חייו-הוא מת מדלקת ריאות -למען המגרש היחיד באיזור הדל הזה
של העיר, ששתי קבוצות נערים נלחמות עליו, והסיפור שנגמר בידיעה
המרה שגם מגרש זה, המקום היחיד שנערי העיר הדלים יכולים לשחק
בו  והוא כל עולמם, יהפוך לאתר בניה...
  ובכיתי -עם כל הילדות בקבוץ, בגילי, גם על גורלה המר של
'דיטה בת אדם' שחייה היו אומללים כל כך, מרגע היוולדה ועד
מותה, שלא היה לה בעצם סיכוי. והילד בספר 'אני רעב' שעני כל
כך, שהחוויה העיקרית של חייו הקצרים הוא הרעב המתמיד, ודווקא
אחותו תמצא מעין 'סידור' בבגרותה בתור מאהבת של איש עשיר...
  נכנסתי לארון עם הסוס, הדוד והילד ב'שלושים וחמישה במאי',
והתגלגלתי לעולמות מוזרים ומפתיעים כגון המכונה שעושה מפרות
נקניק, אך כשהיא מתקלקלת, התהליך הפוך והמכונה מחזירה, שלמות,
את הפרות...אהבתי ואני אוהבת עד היום את ספר הילדים המקסים
הזה. אבל גם  הרפתקאות אמיל והבלשים, ו'פצפונת ואנטון' שבו את
לבי והציגו לי את חיי העיר הגדולה, עם רכבות, טראם, גנבים,
גנים. המון ילדים שעוזרים לגיבור הסיפור. בתים גבוהים של עיר
וחיים כל כך שונים משלנו...
  היידי בת-ההרים שבתה את לבי. במרומי ההר הסלעי, המכוסה ירק
שבשוויץ,-בניגוד רב למה שראינו רוב ימות השנה בסביבותינו היבשה
למדי רוב ימות השנה- עם סבא שנחשב לאדם קשה אבל הוא אוהבה אהבת
נפש, ישנה בכיף ובבטחה בתוך קש בעליית הגג בבית הדל, ומתעוררת
לצלילי פעמוני העדר שרועה שם במרומי ההר. העיר ה'מושכת' כביכול
מתבררת כמקום שאינה יכולה כלל לשרוד אותו, מהגעגועים...דווקא
לסוף בו הסבא כביכול חוזר בתשובה ולחיק הכנסיה כ'בן האובד' לא
התחברתי. כל ההווי הזה של ייסור-עצמי, חרטה לפני האל, ענווה
כביכול, שכר ועונש והעולם הבא לא היה חלק מחיינו. ומה היה לנו
ולכנסיות או בתי כנסת? (זה לא אומר שלא היתה דרישה למוסריות,
אבל חילונית והגיונית.)
  עם ילדי אי-הילדים (של מירה לובה?) נקלעתי, עם קבוצת ילדים,
בהמלטותי מאימת הנאצים באנגליה, ובעת התהפכות האניה שהסיעה
אותנו, לאי בודד, קסום, עם קופים ואגוזי קוקוס, עם בעיות
ייחודיות לנסיבות;  ודווקא הילד הדחוי ביותר מצליח לבסוף, אחרי
חדשים באי, בגלל היותו מוכשר למכניקה, והתושייה שהוא מגלה,
ליצור קשר עם -מי אם לא-בן נשיא ארה''ב שנלווה לסבו לסיור
במטוס. רק עקשנותו של הנכד מצילה לבסוף את הילדים המבודדים
באי.
  ומה עם אי המטמון, רובינזון קרוזו והרפתקאותיו המוזרות,
גוליבר, והקלברי פין ותום סויר, ומה עם הספר 'איילת השחר'
המסתורי, שאהבתי וחזרתי אליו לפחות 3 פעמים, הרפתקאות עם כהנים
מצרים במעמקי הפירמידות;  ועליזה בארץ הפלאות,
  וכל הסופרים הרוסים הנערצים שהביאו לחיי את רוסיה בעיקר של
המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים -'גבור דורנו' הרומנטי
וההרפתקני של לרמונטוב, אנה קרנינה האומללה והעצמאית שמשלמת
בסוף בחייה על אהבתה, החטא ועונשו 'אידיוט', ועוד של
דוסטוייבסקי, פושקין עם השירים ו'בת הקפיטן שלו' , מלחמה ושלום
רחב היריעה שפרש רשת עצומה של החיים ברוסיה על מלחמותיה,
אנשיה-האצילים בעיקר-והלכי הרוחות והמעשים, שיקבעו את עתידה של
רוסיה, ושאגב קריאתו נאלצתי לצלוח הרבה מאד שיחות
בצרפתית,שהספר מלא בהן והובאו בצרפתית, כבמקור- זו השפה שהיתה
נהוגה בחברה הגבוהה והסנובית; לשם כך נאלצתי שוב ושוב לעבור
לתרגום בתחתית העמוד, מה שהקשה מאד על קריאת הספר בן שני
החלקים והעצום הזה בלאו הכי, נטאשה המקסימה וכל אהבותיה
ומשפחתה הלבבית, סוניה היתומה והאומללה, שתאלץ להשאר רווקה
בגלל עוניה, הנסיכה אלן, פייר, אנדרי וקשת גדולה של דמויות
שונות ומשונות;  
  והסופרים גורקי, צ'כוב; הספרים: אנשי פנפילוב, פלגים באביב,
הטייס הקיטע שמבוסס על סיפורו האמיתי והלא ייאמן של טייס רוסי
במחמת העולם שחזר לטוס אף שרגליו נקטעו. ועוד ועוד.  הכרתי
-ואהבתי מאד-גם את 'משלי קרילוב' המקסים בתרגומו המחורז של
חנניה רייכמן, שקבלתי ליום הולדתי התשיעי, שקטעים מחורזים ממנו
אני זוכרת על פה עד היום...('כלה בקשה חתן. אכן, בזה עדיין שום
עוול איין. כך דרך העולם, אך זו התקלה: בררנית מדי היתה אותה
כלה,' וגו'.  כך נחרט בזכרון)
  עם מגלי עולם ומגלי ארצות גילינו לראשונה את החדווה שבמציאת
מקומות ושדות חדשים עבור האנושות: אריק האדום ותורוולד זכורים
לי כמגלי ארצות מהספר הזה (אחרת איך הייתי זוכרת שמות כגון
אלה...), וכך גם המפרי דייוי וה''ווולטים'' וה''וואטים' , וכן
אמונדסן והקוטב(הצפוני או הדרומי כבר איני זוכרת. אבל מי בכלל
שמע על קטבים אז); וקולמבוס.
ואנשים מיוחדים כמו מארי קירי, והלן קלר שעשתה את הבלתי
יאומן;

  בגיל ההתבגרות ראיתי את האופרות שצולמו והוקרנו אצלנו: לה
טרוויאטה, לוצ'יה דה ל-מרמור, כחו של גורל, וגם  הבלט 'חלום
ליל קיץ' של היהודי שבחבורה, ואחר כך את 'פורגי ובס', 'אמריקני
בפריז', 'סיפורי הופמן' ,'כרמן ג'ונס' עם השחקנים והזמרים
השחורים - לפי 'כרמן' של ביזה, ועוד בלטים ואופרות ואפילו
אופרטות. מי היה בכלל חושב על אופרה, ובטח לא על בלט, קונצרטים
וכו' אלמלא הסרטים שהביאו אותם אלינו?
  רחמנינוב הגיע אלינו בסרט עצוב על נגנית ומנצח (בשחור לבן)
שנפרדים על רקע הקונצרט לפסנתר מס' 2 המקסים , כיוון שהוא דורש
את כל כולה כפסנתרנית והיא אינה מוכנה לוותר על בית וילדים.
(וכך גם  הסרט-הבלט- 'נעליים אדומות' המופלא.)
  ומה לגבי אמנות? 'גויה', 'ליאונרדו דה וינצ'י',
'מיכאלאנג'לו', וגבור  'בכבלי אנוש' של מוהם, קרבו וסקרנו אותי
לגבי האמנים שנידונים בהם. כך הכרתי לראשונה את השמות הידועים
הללו- שבזמנו כלל לא נלמד עליהם או על אמנות דבר בביה''ס.
 פסיכולוגיה חדרה לעולמי עם 'פרשת מאוריציוס, אטצל אנדרגאסט
ו'הוויתו השלישית של יוסף קירקהובן' של יעקב וסרמן, עומק הנפש
האנושית. סיבוכים ותשוקה, ומוות, כך גם 'מאדאם בוברי ו'האדום
והשחור' של סטנדל, ו'כפיה' האמריקני המספר סיפור אמיתי על שני
נערים יהודים אמידים שרוצים לעשות את הרצח המושלם. למה? נפשם
המעוותת היא המפתח, מה שהביא לתודעתי גם את ההוויה המשפטית דרך
צ'ארלס דארו המופלא שמוריד מצוארם, ברגע האחרון, את חבל
התליה.
  ומה עם הספרות הצרפתית המתורגמת שקראנו, שהביאה לחיינו את
בלזק וחיי החברה הרבגוניים, האכזריים ומושחתים שלה; את
ויולטה-הפרוצה היפהפיה והאומללה, בספר של דיומא הבן, שמבוסס על
אשה אמיתית;  ו'ננה' של אמיל זולא שהורסת בדרכה כל חלקה טובה
בחיי המשפחות שהיא חוצה,  'עלובי החיים', 'הנפש הקסומה' ו'קולא
ברוניון' הנהדרים של רומן רולן, (שהעברית המעולה של שלונסקי
תרמה ליופיו -האכר-אמן בן גסקון שמפסל בעץ את יפי הטבע
והנעורים, ויפי חולדה, אהובתו הכפרית; ''לא בשבילך, פושק
שפתיים, גמלו התפוחיים! '' כלשונה בעת שהוא תקוע, מאוהב, ליד
הכרם בו היא בוצרת ענבים),  
'שלושת המוסקטרים' עם המלכה וספור האהבה חוצה הגבולות שלה, של
דיומא;  ב'פדיטה הקטנה' של זורז' סאנד שמחנו כאשר המשרתת חסרת
המשפחה וחסרת-כל היתה לבת זוגו של המבוקש והטוב בבחורי העיירה.
עם ז'ול וורן הגענו לירח, למעמקי כדור הארץ ולמעמקי האוקינוסים
ב'שמונים אלף מיל מתחת לפני המים', בספר על המסע אל תוך כדור
הארץ והספר על המסע למאדים;  ואפילו כמה נערות תורכיות ענוגות
נכנסו לחיי בספרו של פייר לוטי, על אהבתן אליו וההרמון שאחת
מהן תאלץ בסוף להסגר בו ולהאנס לילה לילה על ידי תורכי משופם
בלי קשר עוד לעולם,-וכי איזה עתיד אחר היה צפוי לנערה תורכיה,
משכילה וענוגה ככל שתהיה; ואחת תיקח את חייה בידיה כדי להמנע
מחיים אומללים אלה...
  וגבורים עממיים כמו טיל אוילנשפיגל, ג'ק גבעול, חווג'ה נאסר
א-דין ואפילו הרשלה מאוסטרופולר שלנו, שרוחם המרדנית, האמיצה
ושוחרת החופש מתבטאת בהלצות ומעשי קונדס ולא נשברת אפילו תחת
התנאים האיומים שבהם הם חיים.
 'העולם של אתמול' נכא הרוח שתיאר לי את עולם הבורגני והמשכיל
של יהודי גרמניה, שחלף ללא שוב עם הנאציזם,  ובית טיבו, ובית
קרנובסקי, ו'ההגדה של בית פורסיית' הנהדר, וספריו של
פויכטוונגר, ועוד סאגות רחבות יריעה שפרשו לפני את יריעת החיים
בגרמניה, צרפת, אנגליה ועוד , והיו מקור לידע בלתי נדלה, למעשה
בעקבות קריאת הרומנים הללו הגעתי להתעניינות בהסטוריה שלהם,
מנהגיהם, טעמיהם ועוד-ולא ההיפך.
  ועוד ספרים אחרים, רבים רבים; כל אחד האיר לי צד חדש ופתח
לי פתח לעולם קסום. הידע שלי לגבי התבל התרחב וגדל, והייתי
לחלק מעולם גדול ורחב ומלא אורחות חיים, תרבויות, מאכלים,
מנהגים וסגנון לבוש ואחר, והרפתקאות, דברים טובים ורעים, קסם
וקסמים, חיי ילדים וגם בוגרים  אחרים במקומות כל כך שונים
מהכפר הקטן והמבודד בו גרתי. (ולא נדבר על הספרות העברית החדשה
שקראנו, כמובן: יתד לאוהל, אנשים חדשים בהרים הגבוהים, החצר של
מומו הגדולה, הוא הלך בשדות, וספרים בעקבות נופלים: זהרה
לויטוב וג'ימי, ורפי מלץ, ושירה ישראלית ועוד ועוד...)
  שוב לא הייתי בודדת אלא חלק מהעולם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-אוי ואבוי! עור
הפנים שלך נראה
זוועה! את חייבת
למרוח מסיכת זרע
טרי. אני יכול
להשיג לך אם את
רוצה.



קומיצה נואש
לסקס.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/3/12 18:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילה מף

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה