מילים באות להן בחלקים, כמו בתפזורת, לא ברורות, לא קשורות.
כאילו מחפשות כיוון, או רעיון או משהו שיאחד אותן ביחד, שיצור
מהן משהו גדול יותר, שבסוף הכל יסתדר. ואת שומעת שירים שגורמים
לך לתהות, מה עושים עם זה הלאה, לאן ממשיכים מכאן, ופתאום את
שמה לב כמה קשה לך לנשום לפעמים.
יושבת בשקט, שומעת את כל הרעשים וכל הקולות מסביב ומבינה כמה
את תלושה משם כרגע, ובכלל. כמה רעש ילדים בגילך עושים, ולא
מבינה למה לא יכולת להיות כמוהם, חסרת דאגות, לפחות עד
שתתבגרו...אולי אם היית יוצאת ככה, הכל היה פשוט. היית משתלבת
עם טיפשות הסביבה והכל היה קל, פתאום היה קל יותר לנשום. פתאום
ההאנגאוברים היו רגילים בשבילך, פתאום לשתות היה משהו שעושים
כי כיף, ולא כי צריך להטביע דיכאון בכוס של תרופה...
ואז זה עובר, כאילו ידו מרפה קצת מגרונך ואת מצליחה לקחת נשימה
עמוקה. בפעם הראשונה החודש, והכל חוזר לשגרה ואת לא ממש שוכחת,
כמעט מדחיקה את הגוש הזה שחוסם לך אוויר לעיתים קרובות מדי.
אבל חוזרת לשם, הרצון אף פעם לא נעלם. לחזור למקום האפל שלך,
למקום בו אוויר לא קיים, ולנשום לא צריך, כי העולם הזה קשה
מנשוא.