לא ידעתי אם לשלוח לה מכתב אהבה או וורד...
אז החלטתי לשלוח לה זר של פרחים לבנים.
על הפרחים רשמתי את הרגשות שלי, את התחושות...
אני לא אפגוש אותה יותר, אבל הפרחים ישארו אצלה.. אבל היא תראה
אותם כל יום
ותורם לפרוח אחד אחד יגיע, ותורם לנבול ירדוף מיד אחרי...
עלה כותרת נוסף נפל היום...
תורו של איזה פרח לנבול כעת?
הצבע הלבן של הפרחים אינו מסמל טוהר, או ניקיון... הוא מסמל את
הריק, את הדף ה"חלק" שנשאר בי
הוא יראה כל פצע מדמם שיכתים אתעל הכותרת ואת הכתוב מתחתם.
נדמה לי שאחד הפרחים אינו אמיתי... הוא מפלסטיק... אבל אני לא
יודע להבדיל ואיני זוכר מה כתבתי עליו.
הוא לא ינבול, הוא ישאר לנצח בחדרך ליד המיטה, ליד אותם
זכרונות שהשארת על השידה.
הוא עדיין מוכתם באדום?
את לא תעני לי על זה, כי את כבר לא פה, החדר שלך נשאר ריק.. עם
קירות לבנים, ממיטה ואותה השידה שעליה מונחות תמונות שנצרתי
במוחי ואותו זר פרחים באגרטל... אבל הפרחים נבלו מזמן מבחינתך,
ואצלך לא היה אפילו פרח מפלסטיק.
ואצלך? הפרחים היה בכל מיני צבעים... רק חבל שלא ראיתי את
זה... הרי אני עיוור צבעים, ולא אראה את היופי והמשחק שלהם.
ובלב שלי? החדר שלך נשאר ריק... רק מיטה ושידה עם זכרונות
וקירות לבנים.
את עכשיו גרה בחדר אחר, אולי בשכירות..ואלו שנבלו? שהתייבשו?
שלא השקו אותם? אני עדיין חושב על אותם הפרחים.
פרחים אדומים.