בשביל להיכנס למפלצת צריך להגיע מאחור, לאגף. היינו מאגפים
ביחד, אני ואבא. בחרש, צעדים שכמאט לא נשמעים, מחושבים.

הריבוע החם שזיהו נח על ציר בדממה, אינו מזיק לכאורה. הגענו
מאחור, דוממנו מנוע ב200 מטר ע"פ התרגולת ופרקנו מהרכב לפי כל
הכללים. צעדנו בצעדים שקולים, אני ודני, כל צעד נע בשתיקה
חרישית, מניע קלות את אבני החצץ. 100 מטר לפני ירדנו לכריעה
ודני הרים מכשיר לראיית לילה לכיוון המדבר.

מאז תמיד שאלו איתי אם הייתי בפנים. משעשעת המילה הזו "בפנים"
כאילו שבאמת מתכוונים למפלצת, אז כן בתוכה כן הייתי.
'לא', הם עונים בצחוק, 'התכוונו בפנים, אתה יודע במלחמה, בתוך
לבנון' נותנים חיוך נבוך ומשפילים מבט. 'לא, בבפנים הזה לא
הייתי' תמיד עניתי והם כאילו בהאשמה מוזרה של אנשים שלא חוו
צבא היו עונים שאוקי זה בסדר, אולי זה טוב, בשביל מה להיכנס
בפנים, טוב שלא נכנסת שמה בפנים אל תוך הלוע. ואני בהתחלה
הייתי מוצא את עצמי מצתדק, שהייתי במסלול, נשלחנו ל-ק2 בעזה
בזמן הזה, בזמן שכל הגדוד היה במה שהם מכנים בפנים, הייתי בחוץ
אבל, כן מאד קרוב למפלצת. לא, בפנים לא נכנסתי.

צעד לפני הכניסה ידו של אבא הייתי מחליקה מידי ואני הייתי עולה
בצעד בטוח במדרגות האדומות. בשביל להיכנס הייתי צריך לרדת למצב
של כריעה ולזחול על ברכי לתוך החושך, הלוע היה עמוק בצבעים
כהים של אדום ובורדו, היה שם קטן וצפוף, עד היום אני זוכר
אגרוף מתהדק לי בחוזקה על הלב ולוחץ, הלב פירפר וקפץ במקומו.
כל הזחילה הייתה אורכת לא יותר מכמה שניות אבל מעולם לא אהבתי
מקומות סגורים. כשגדלתי מצאתי את השם לכך, קלאסטרופוביה. ואני
הייתי עמוק כלוא בלוע המפלצת.

בשביל להיכנס לאזור השינה במוצב הייתי צריך לרדת מספר מדרגות
מעוטרות בפס אדום זוהר, כדי שיבלטו ולא נמעד עליהם בעלטה.
הייתי נכנס לשם רק כשכבר הייתי חייב, רק כדי לישון. אזור השינה
היה כוך תת קרקעי קטן שהיווה חלק מהמוצב, הוא היה כך כדי שיהיה
ממוגן במקרה וירד עלינו גשם. גשם סגול. וזה קרה הרבה בזמן
האחרון. על הקירות הכהים היו חרוטים שמות רבים ותאריכים והכול
הואר באור ניאון כתום, דרגשי השינה היו צמודים לקיר ובצורת
קומתיים כך שלא יכולת לשבת עליהם זקוף, המקום הזה עוצב לשינה
בלבד ובצורה מוגנת. שמה ישנתי מאזין לקולות הפיצוצים. בתוך לוע
המפלצת.

כשנגמרה המלחמה נסעתי הביתה, ישבתי מאחורה באוטובוס צמוד
לחלון, נותן לאור השמש לחדור לתוכי, נסענו על רחוב הרצל
בירושלים ועברנו ליד גן המפלצת. היו שם אבא וילד צוחקים. זה
קצת סוריאליסטי שבתוך כל החיים האלו, עדיין יש ילדים מתגלשים
במפלצת.

התצפיות זיהו עצם חם על הציר שמוביל למוצב, הקפיצו אותי ואת
דני, השארנו את כוסות הקפה שחור שלנו חצי מלאות, את הבמבה חצי
ריקה ואת קוביות השש בש מונחות ללא מענה. וקפצנו לגיפ.
"זה בטח סתם סגריה שהגשש מהסיור הקודם זרק מהרכב" צחק דני,
חייכתי אליו וסימנתי לנהג להתחיל בנסיעה. "אתה סתם יודע שאני
עמדתי לנצח במשחק, אתה יודע מה תומר, אתה חייב לי משחק שש בש
אחד" חייכתי לאחור בחושך והבטחתי לדני שאיך שנחזור מזיהוי
הסיגריה נשחק משחק גומלין.

שקלתי ללחוץ על הכפתור האדום ולרדת מהאוטובוס בגן של המפלצת
ולעמוד למרגלותיה. להסתובב ולנשום אוויר ירושלמי נקי, להמשיך
ולראות ילדים מתגלשים במפלצת . אבל לא ירדתי, מוסמרתי למושב
באוטובוס. לידי התיישב בחור דתי והביט בי בעניין, ניתקתי את
מבטי מהחלון והבטתי בו.
"אז מה קצין בגבעתי?" עניתי שכן והנהנתי אליו. "אז את חוזר
עכשיו משמה? מפנים?" שאל ועשה פרצוף מודאג. חייכתי אליו חיוך
עייף והסתתי את עיני הצידה, "לא, אני מ"מ מסלול, רק הגדוד
בפנים. אני חוזר מבחוץ".

עצרנו את הגיפ ופרקנו, התקדמנו לאט. ירדנו למצב כריעה ודני
הוציא את האמצעי לראיית לילה. " אתה מזהה משהו?" לחשתי אליו
והוא העביר לי את המכשיר. "סיגריה זה לא" הוא ענה והידק את
אצבעותיו על ידית הנשק. הצמדתי את המכשיר לעיני והעולם הפך
ירוק, הסכמתי, סיגריה זה לא. על הציר נח חפץ גדול וכהה התלבטתי
האם זה ארגז, ייתכן שאחד מארגזי הכלים עף מאחד הרכבים, אבל אם
כן אז למה התצפיות זיהו אותו כעצם חם? ארגז כלים לא אמור לפלוט
חום.

אחרי זחילה של מספר שניות בלוע המפלצת אתה מגיע אל הפתח, אל
קצה לוע, היכן שקצות השיניים, שמה קרני השמש מתחילות לבצבץ
ולרצד על השיניים הלבנות. אבל מספר שניות הם זמן רב לילד קטן.
למעשה מספר שניות הם זמן רב לכל אחד במצבים מסוימים. מצבים בהם
האוויר נכלא בראיות בשריקה רמה והלב נלחץ ומפרפר.

אחרי זחילה זירזה התקדמנו והיינו כבר כמרחק של 30 מטר מהחפץ
לטובת תצפית טובה יותר. דני לקח יוזמה ועלה למצב כריעה מנסה
לצמצם עד כמה שניתן את הפער מהחפץ ומביט במכשיר שנותן קצת אור
בחושך הזה.  החפץ נותר דומם בקרבת הציר, חסר צורה וכהה.
"תומר אני לא חושב שזה מהווה סכנה, ייתכן אפילו שזו חייה
שנרדמה על יד הציר " דני אמר והעביר לי את המכשיר לראיית לילה.
הבטתי אל החפץ וסירבתי לקחת סיכון. לפתע דני נעמד על שתי רגליו
ולקח צעד וחצי קדימה, הכול ארך פחות מכמה שניות ולא הספקתי
להגיב, הפיצוץ היה חזק וההדף העיף אותי מספר מטרים לאחור.

בשביל לצאת מתוך הפה של המפלצת צריך לגעת בשני הניבים ולמשוך
את עצמך קדימה בעזרתם. אחר מתיישבים למפלצת על הלשון וממשיכים
לאחוז בניבים בחוזקה, כשיש לך מספיק אומץ אז צריך לעזוב את
הניבים ולדחוף קלות קדימה.

הדבר הראשון שאני זוכר הוא שכל האוויר התרוקן לי מהריאות כנראה
בגלל ההדף, השמיים היו זרועים כוכבים וניסיתי לשאוף לתוכי
אוויר כמה שרק ניתן. המחשבה הראשונה הייתה אוויר, השנייה
כוכבים והשלישית הייתה דני.

אחרי שאוזרים מספיק אומץ עוזבים את הניבים ודוחפים קדימה.

התהפכתי על בטני ודחפתי את הקרקע עם ידי בכדי להתרומם, דני שכב
מספר מטרים לידי והתקרבתי אליו בכריעה. מרחוק כבר שמעתי את
הרכבים שקפצו למקום.

אחרי הדחיפה המגלשה עצמה מאד מהירה, הלשון מתעקלת לפנים
וההחלקה אורכת שניה או שתיים במהירות שיא. אבל הדבר שרוב
הילדים זוכרים הוא המעבר החד בין החושך האדום לאור השמש  הלבן
שפוגע בבום במרכז הפנים, ישר אחרי הדחיפה החוצה.

הפינוי היה מהיר, לאחר תחקור קצר הבנתי שנתקלנו במטען צד
שהופעל מרחוק, לא פעלנו ע"פ הנהלים, היינו שאננים מידי כי הרי
לא היינו בפנים בכלל, היינו בחוץ. חשבנו רק על השש בש והקפה
שחור שעוד לא סיימנו. את הקפה הזה והמשחק הזה כבר לא נסיים,
דני קיווה שנחזור לפני שמישהו יגע בלוח ולפני שיסיימו לו את
הבמבה. אבל כבר לא נספיק.

אני אובחנתי כפצוע קל, דני נכנס לניתוח כי הוא ספג את רוב
ההדף. ישבתי על כיסא בחדר שהוקצה לי בבית חולים וחיכיתי, סבבי
כל הקירות היו לבנים וכל שריצתי היה לחזור מספר שעות אחורה
ולהיות בין הקירות הכהים והמקושקשים שלנו.

לא ייאמן שגם עכשיו בשניות אלו יש ילדים שמתגלשים במפלצת.

לאחר מספר שעות המתנה בחדרי בבית החולים הגיע אלי רופא בכדי
לעדכן אותי איך היה הניתוח של דני, הבטתי לו בעיניים הם היו
בצבע כחול בהיר, הרגשתי כאילו אני מתגלש ובוהק של שמיים מסנוור
אותי.

בסוף הגלישה המפחידה אבא תמיד היה מחכה לי בסוף הלשון, תופס
אותי ומרים אותי גבוה בחיבוק עז. כל כך אהבתי את החלק הזה, את
הביטחון הזה שבסוף, בסוף כל הפחד מישהו יהיה שם בקצה ויתפוס
אותי.
כמה שבועות אחרי שדני השתחרר מבית החולים אמרתי לו שאני חייב
להשלים איתו משחק שש בש, שמעתי את החיוך שלו דרך הטלפון ונסעתי
לאסוף אותו מביתו שליד תל אביב. אכלנו באבו גוש חומוס ושתינו
קפה שחור לקינוח. לא דיברנו על מה שקרה. את העליות לירושלים
עשינו עם מוזיקה חזקה ברקע ועלינו על רחוב הרצל לכיוון ביתי
שבעין כרם. בדרך עברנו ליד גן המפלצת. החלטתי לעצור ליד
וחנינו. דני שאל מזה המקום הזה ועניתי שזה גן שעשועים של
השכונה ואחלה מקום לבמבה ושש בש. הוא חייך וישבנו על ספסל בגן.

"אז המפלצת הזו היא פשוט מגלשה גדולה?" שאל ואני צחקתי "כן"
עניתי "אתה מוזמן לנסות כשתחלים קצת יותר" אמרתי ודני הנהן
והשעין את הקביים על הספסל.  באותו הרגע ילד קטן התגלש במפלצת
וצחק מהנאה, דני הביט בו וחייך.
כן, חשבתי לעצמי, למרות כל מה שקרה ואולי גם יקרה ילדים עדיין
ימשיכו להתגלש במפלצת.