אני מדוכא על ידי סמלי היופי,
פרסומות, סרטים, שווקים לממכר אשליות.
אני מדוכא על ידי קולות המנהיגים מכל הצדדים,
חסרי תקווה ואינטרסנטים.
אני מדוכא על ידי עשר המשפחות
המנהלות לכולנו את החיים.
אני מדוכא על ידי סרטי פורנו והסופרמנים שלהם
אני מדוכא על ידי חברה שלי,
שעונה לפלאפון שלה באמצע העניין עצמו...
וזה באמת פלא...
אני מדוכא מחובתי
להיות זמין לכל אחד ואחת, בכל רגע.
     נשבר לי הזין מהצורך לשדר מושלמות!
לא בא לי לשמור על המשקל וגם לא על מבנים של חריזה!
לא רוצה להתחנף לשום קהל ובטח לא למכור לו אריזה!
רוצה רק להיות בתזוזה, תזוזה מתמדת ולא של חוסר מנוחה,
תזוזה של שקט, של זרימה טבעית.
ה"פעם" הוא שקר!
לא היה יותר טוב "פעם", רק הייתי פחות מודע.
אני לא רוצה להיות מטומטם, רוצה שהשקט יבוא מחוכמה
אבל מה?
בשביל שקט חכם, אני צריך כסף.
בשביל שקט חכם, אני צריך מעמד.
בשביל שקט חכם, אני צריך ביחד.
בשביל שקט חכם, אני צריך לבד.
עוד המון דברים אני צריך, בשביל שהשקט יבוא בפקחות,
חייב להיות בריא למשעי, כישרוני {או אחד שנחשב כישרוני}
חייב לרקוד היטב, לשיר כמו מלאך, חייב לעשות אוכל,
חייב לעשות אותך טוב...
להאמין שזו כוונת המשורר, כשהוא אומר- "לאהוב"
להפסיק לחשוב!
אבל אני מדוכא