[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שבר כלי
/
היי דרומה

יום הזיכרון השנתי לחללי צה"ל, הוא כמו אמבט לזיכוך הנפש. עטוף
בכובע הג'ונגל המשונה שלו, הוא יורד לקראת שעה אחת עשרה,לבית
הקברות הצבאי הקטן של העיירה. טובל להנאתו, במנה יפה של צער.
המונים גודשים את המקום הקטן שמשקיף כל ימי השנה, על המדבר.
הוא מכיר את רובם, אבל שלא כמו בתאטרון המקומי, כאן הוא דווקא
מרוצה לראותם. הם נראים אחרת כאילו רפויים יותר, כתפיים
שמוטות, כובעים משונים על הראש, בקבוק מים ביד. כאן כולם
מחוברים טוב יותר זה לזה. את המזימות, את השנאות  משאירים
מאחורי גדר האבן והמסיכות מושלות לרגע קט. הנשים הצעירות כל כך
יפות  בעצבונן והוא מגניב אליהן מבט מאובטח מאחורי עדשות הפנדי
הכהות. ככל שהוא זוכר את הפנים, הוא מתקשה להיזכר בשמות ובקשר.
אנשים מחייכים אליו ומנופפים בידם. הוא מחזיר נפנוף ומניד ראש.
מתחת לכובע גולף לבן זוג עיניים מחייך אליו. מישהו שואל על
רינה. אחוז אימה קלה, הוא מגלגל את זכרונו לאחור ולמזלו
מסתובבת אליו בת זוגו של המישהו והתעלומה נפתרת (קליק... נתפש
הזיכרון - רוני... הם מדברים).
- "איפוה רינה?".
- "היא עובדת".
- "מה גם ביום הזיכרון? הרי היא פנסיונרית".
- "הפסקתי לחקור במופלא ממני". רוני מתקרב אליו.
- כן, גם רינה הקיבוצניקית - ביקרנו אותה לפני שבוע -  פרשה לא
מזמן והיא עובדת בטירוף".
- "היה נדמה לי שקרתה לה איזו תאונה".
- "אה, כן היא נפלה מאופניים וקרעה גיד באזור הכתף".
- "גם לרינה שלי... מקרה דומה. הכירורג אמר לנתח, היא התעקשה
שלא. הלכה לסינית והכל עבר".
- "שמונים אחוזים מהניתוחים מיותרים".
- "זה מפני שהכירורג מתעניין בניתוח ולא בבריאות החולה".
- "זה עולם גלובלי שמדבר בשפת הכסף בלבד. גם כירורגים וגם
פרופסורים יועצים".
- " היה לנו פעם עולם בטוח. סוקרטס נתן תורה לאפלטון שהעבירה
לאריסטו שהעבירה לסופיסטים שהעבירוה ל... כל אחד הוסיף משהו
משלו, עד שהגיעה לניטשה שהרס את מגדל הפילוסופים הישן ואמר -
חברה, זה לא כאן, זה שם... וגם ניחם. תראו איזה אופציות נפלאות
נפתחו לפנינו... ומאז אנחנו חיים בתקופה של חוסר ודאות".
- "כן".
- "העולם עכשיו, נמצא בידים של בעלי ההון שיעשו כל מה שהם
יכולים להרויח עוד פרוטה מכיסך. תראה איך הם מחפשים הרכבים
מוזלים יותר לתרופות נפוצות. היום אין לך בעיה, אם אתה בעל
הון, לקנות פרופסור שיתן לך חוו"ד לכל אשר תחפוץ... כך גם
באוכל".
- "אל תשאל, היתה לי תרופה לגסטרו. פתאום התחלתי לסבול מכאבי
תופת. כמעט חצי שנה סבלתי, עד שנפל לי האסימון וראיתי את שינוי
הכיתוב על קופסת התרופות. החליפו רכיבים במרשם. מוזילים
עלויות. הלכתי מרופא לרופא ובסוף הפסיקו לי את התרופה
והסתדר..."
- "זה לא רק רמדיה ואטרוקסין, גם על חפיסת הליפיטור שלי כתוב
נוסחה חדשה... ככל שיש לך יותר כסף, אתה תשקיע אותו בלמצוא
נוסחאות חדשות שיוזילו לך עלויות ויזרימו לך כסף טרי".
- "והזבל שמאכילים אותנו... בעולם הגלובלי שלנו, חברות המזון
מאכילות אותנו בפסולת להמונים. מי שמגדל בחצר, צנוניות
ועגבניות שרי, נחשב תמהוני".
-       "בטח, תראה את רמדיה. הש"ג קיבל עונש והבעלים - ציפור
דרור, למה שלא יעסיקו מדענים בסינטוז פורמולות חדשות - זולות
יותר?"
-       "והמלחמה שחברות התרופות והלוביסטים שלהן מנהלות נגד
התרת הקנאביס..."
קול הסירנה צורם את האויר ומפריח להקה של דרורים. הטקס...




פברואר 1962, העיירה אילת,  שרועה לה בעצלתיים למרגלות הרי
הגרניט. בקיץ אתה מפסיק לתפקד אחרי שעה אחת בצהרים, ולרוב,
משתרע בצל עד הערב. מזגנים עדיין אין ואסור להכניס בשל מחסור
בחשמל. קרור הבתים הישנים נעשה על ידי הכנסת שיחי סירה קוצנית
בין שתי מחיצות רשת לולים והזלפת מים מלמעלה. הם מתנדפים בחסדי
הרוח הלוהטת ויוצרים תחושה מדומה של קרירות.  בבתים החדשים יש
"דזרטקולר" קוביה מופלאה שמפעילה מאוורר פנימי ששואב את המים
שמטפטפים על קירות הקוביה המלאים גבעולים מיובשים ומסולסלים של
צמח לא ידוע. למזלה של העיר, החום הכבד, מלווה באויר יבש
ובתנאים מסויימים אפשר אף לאהוב אותו.
אני אחראי על חדר הצופן. לרוב אחראי על עצמי בלבד, מאחר ואנשים
שיורדים לכאן לעבוד איתי, לא מצליחים להסתגל לתנאי המקום. נדרש
גזע מיוחד של אנשים שיכול להתנתק מההורים לחצי שנה לפחות ומוכן
להפוך את הבסיס המרוחק, לבית ראשון. הבונוס הוא חיים נטולי
היררכיה צבאית מקובלת, אפשר להסתובב עם בגדים אזרחיים כל שעות
היום. מעת לעת מקיימים מסיבות ריקודים בנוסח וילת סבירסקי
שברמת גן ויש קרבה רבה בין בנים ובנות. אפילו שני זוגות קבועים
(בני ונורית - שיפרדו עם סיום השירות ואיציק ועשירה - שיתחתנו)
שמתפקדים בבסיס כמו משפחות לכל דבר. חשוב כמובן, שהתפקידים
הצבאיים יבוצעו כנדרש וזה  כולל מסדרים הנערכים לעיתים מאד
רחוקות. אני מקפיד לסיים את הטיפול במברקים עד הבוקר ולרדת עם
הקומנדקר של סיבוב הדואר לים. על חוף הים שאין בו חול ים כמו
בחופי הים התיכון והוא קריר יותר מהסביבה האילתית הרגילה, אני
חולץ את כפכפי ודוחף את חולצתי ומכנסי הקצרים לתרמיל צד
שייעדתי לכך. מנותק מן הזמן אני נע יחף על האבנים הצבעוניות
שמשדרות לחוליות גבי דקירות אוהבות. שני מבנים מרובעים,
עירומים וחסרי טיפוח, בולטים במשטח החוף הריק. הראשון, דרומית
לשדה התעופה מלון אילת - קוביה מלבנית חומה, שלצידה שרועים
קייטנים בודדים בבגדי ים. וכשמונה מאות מטר מזרחה ממנו - מלון
מלכת שבא, מאורך ותכלכל. החוף שלו כמעט ריק מאנשים ואני הוא
מלך החוף. לא מזמן צולמתי על ידי זוג תיירים מאמריקה, מניף
גופת כריש נמרי באורך כמטר וחצי שנלכד ברשתות הדייגים. כתובת
לא נתנו והתמונה נשארה טבועה בזיכרוני בלבד. החברה הותיקים,
נוהגים להניח בים מלכודות מרשת מתכת בהן פתח אחד תחתון, עם
שרוול קוני הולך וצר. דג שנכנס פנימה כמעט לעולם לא יוצא.
במיוחד חביבים עליהם האבו נפחות, שמרוקנים אותם מקרביהם
ומכניסים לבטנם פנימית כדורגל שמנפחים. תוך שבועיים הדג מתיבש
והופך לפסל סלוני מבוקש. המפרץ רובץ מולי כתמונה חלומית. זוהי
לשון כחולה ענקית לכודה בין שני רכסי גרניט אדומים. הים הוא
תופעה מופלאה ייחודית. הטמפרטורה אחידה כל ימות השנה (21-22
צלזיוס - בקיץ קר, בחורף חמים). חוף תלול במהופך, מספר צעדים
ואתה עמוק במים וכמעט אין גלים. אני נזכר ביום הראשון שהגעתי
לחוף. קבוצת דייגים מקיבוץ אילות, עמלה קשות לסגור את קצותיה
של רשת דייגים גדולה, שבה נלכדה להקת פלמידות. ככל שקרבה הרשת
לחוף, החלו המים לגעוש ולסעור ברעש נורא. במים הרדודים, הניחו
הדייגים לרשת הגועשת עוד כשעה עד שהמים קצפו סערו ומלאו דם.
לבסוף שקט הים ורק גופות הדגים צפו הפוכות כשבטנם הלבנה מבצבצת
במים הכהים והדייגים הסתדרו בשורה והעבירו אותן בדליים לאחורי
הטנדר שהוחנה שם. בערב שלחתי להורי מכתב נרגש המתאר את האירוע
המסעיר. אני מסיים לצלול בים ונודד דרומה לכיוון השקם הקטן
המונח על קו המים. שם אני פוגש פליט אחד או שניים מהמצודה,
שעמם אמתין לסיבוב הדואר. בקבוק של פפ (מעין בירה שחורה)
ולחמניה עם נקניקיה או מצופה, מהוים סיום חביב קבוע לבוקר
התענוגות. אם יגיע הרכב של סיבוב הדואר נעלה עמו למצודה, או
שנזחל רגלית את כל ששת הקילומטרים בעליה, חשופים למשבי הרוח
החמה וקרני השמש חסרות הרחמים.




שמיני לרביעי 1962 הוא תאריך יעד מסומן. זהו ערב פסח וזה גם
סימן לתחילת חגיגות העשור לעיר אילת שנוסדה ב-1952. אורחים
רבים צפויים להגיע לאילת ביניהם מכובדים. גם הצבא נערך לאירועי
אילת והרב הראשי של צה"ל שלמה גורן, קבע שליל הסדר המרכזי של
צה"ל יערך באילת. לצורך כך נשכר האנגאר ענק ליד סניף חברת
מפעלי תובלה וסמוך לבסיס חיל הים והחלו להכשיר אותו לחגיגות
ליל הסדר הצפוי.
הטבע מנהל חשבונות בנפרד (מענטש טראכט, אונד גאט לאכט). בשמיני
לרביעי 1962 נפתחו ארובות השמיים ושברי עננים התנפצו מעל ההרים
הסמוכים לאילת ולסביבותיה. העיר כוסתה כולה בבוץ שהגיע לגובה
של מטר אחרי שיבש. המצודה שכנה באפיקו של ואדי. בסביבות שעה 11
בבוקר, הגיע נחשול אדיר של מים ושעט לרוחב אפיק הואדי. צביקה
פליישר, קצין הקשר שישן בחדרו, מצא את עצמו צף על מיטתו שיצאה
עמו דרך קיר הצריף שהתרומם. במקלט של הקשר, ישבה פרידה על יד
המרכזיה ולידה מוריס הקוון. נחשול המים פרץ מן הפתח המרובע
שבתקרה, ישירות לחדר המרכזיה והשניים נרטבו כעכברים ונלכדו
המומים. פרצתי דרך המדרגות לחדרון ומשכתי אותם חזרה דרך מדרגות
המקלט. יחד נמלטנו בריצה מטורפת אל ההרים רואים בתדהמה איך
המקלט של הקשר מתמלא מים ונעלם.
בבת אחת ירדתי מנכסי. כבר חצי שנה שהפכתי את חדר הכ"ס במקלט
הקשר לסוויטה שלי ועכשיו כל רכושי - כולל מצלמת הלייקה שקיבל
מדודי דויד ומכונת הגילוח רמינגטון החשמלית - הכל טבע. כשפסקו
השטפונות והגשם, ניסיתי  לרדת דרך פתח המילוט המוצף נאלצתי
להפסיק כששבר זכוכית חד תקוע במפגש שורש אגודלי וכף ידי. אף
שעברו יותר מחמישים שנה, יש תקופות שאני חש את הכאב שם, כאילו
פיסות הזכוכית עוד תקועות מתחת לעור.
צוות חגיגות הסדר הגיע לבסיס המוכה, עם רכב עמוס בגדי א' וכל
החיילים הרטובים זכו ללבוש מדי חג חדשים. כשהרב גורן החל
בקריאת ההגדה ברוב פאר והדר, שכחנו כולנו, רחוצים ומסורקים, את
הארוע הקשה שהתרחש באותו בוקר באפיק המצודה.




בשנת 1997, התפרסמה מודעה קטנה מטעם עיריית אילת, המבקשת
מועמדים לתפקיד מבקר העירייה. שימי היה שרוי בעיצומו של משבר
קשה במקום עבודתו. במשך שנים הזדהה עם צרכי החברה ובתקופות של
מאזנים היו ימים שעבד עשרים שעות ביממה, מגיע הביתה לפני שעות
השינה של הילדים, הולך עמם לישון שעות ספורות וקם בלילה וחוזר
לעבודה. הוא לא רוצה לדבר על המשבר, אבל ברור לו שיצטרך לעזוב,
אחרי עשר שנים. הוא  שלח מכתב והוזמן לראיון עבודה. יו"ר ועדת
הבדיקה היה סגן ראש העיר ששמו הפרטי זהה לשל שימי. הראיון עבר
בהצלחה. הוא תושאל על ידי חברי הועדה ופרש לפניהם את משנתו
המקצועית שעיקרה הליכה בנעלי המנהל ובשום פנים לא צליבה של
מבוקרים. נאמר לו להמתין לתשובה בכתב. הוא חזר למקום עבודתו
לעוד מספר חודשים של סערות נפש. כך עברו כשלושה חודשים ללא
תשובה הוא פנה לעיריית אילת טלפונית והם בישרו לו שהוא הזוכה
במשרה אך עליו להמתין לתשובה רשמית במכתב, שיישלח בקרוב. מאז,
המשיך להתקשר כפעם בחודש ונדחה בתירוצים. אחרי יותר מחצי שנה
יצא המרצע מהשק כשהתפרסמה בעיתון ידיעה על מעצר בכירים בעיריית
אילת והוזכר שמו של הסגן.
שנים אחר כך הוא עבר על פסק הדין של החבורה. השיטה היתה פשוטה.
חברות הקבלנים שבנו את המלונות לאורך החוף, קיבלו מהעירייה,
אישורי בניה מהירים ונדיבים ותמורת השירות הזה, הסכימו להפוך
לספונסרים של קבוצת הכדורגל המקומית ותרמו לה סכומים מכובדים.
שימי נזכר, שכאשר שאל את הסגן על מבקר העירייה הקודם, ענה לו
זה "המבקר השתגע" והוא קיבל את משמעות הדבר כפשוטו, חושב על
אישפוזים בבתי חולים לחולי נפש ולא מפנים את העובדות שגילה
שנים מאוחר יותר -  המבקר היה הראשון שגילה את הקשר בין קבוצת
הכדורגל, הקבלנים והסגן שהיה ממונה על תיק הספורט. השתגע
עלק...




גיגי לא הסכימה לוותר על הכנס המקצועי השנתי. גם לא בשנת 2007,
כשהמחלה השתכנה בכל אבריה, נמחקה כל הדרתה  והיא הפכה לגל
עצמות מקרטע. מלון המלך, היה מבנה מודרני המשמש דוגמא חדשה
ליעילות מלונאית שלא הוכרה כאן עד בואו של המליונר הקשיש
מאנגליה. תחילה הוא קנה מלונות ישנים, אבל הפעם זה המצאה
מחודשת של פאר. פינוקים וראוותנות, עם צוות זריז האץ למלא כל
בקשה. לקראת הערב, ארוחת גריל לצידו של חדר האוכל, מול הבריכה.
שיפודי ענק מסתובבים, ריח הבשר השרוף מתקתק,  משכר את
הנחיריים. השפע מועמס על הצלחת עד להתפקע. במהלך היום הוא,
מתמסר להרצאות ולמפגשים עם חברים למקצוע והיא לסיורי הנלווים
העשירים בפינוקים כמו טיולים, מזון אמברוזי עתיר קלוריות,
תיאטראות ומופעים. אחרי הארוחה הם מטיילים לאורך החוף.
מתפתלים דרך שדרת חושות, בנויות מחומרים שונים ומזדמנים מכל
הבא ליד, שמשתרעת מן הגשר המתרומם, עד למול המסתיר את שרידי
אום רשרש. החושות משמשות כבסטות והן פתוחות כמעט כל שעות היממה
ומרכולתן, כל טוב מתחום המלבושים, סמרטוטים הודים וסינים
במחירי פיצוץ. מקעקעים, תקליטים, נרגילות  בגדלים שונים,
סידקית ומתנות וכל זה עטוף במוזיקה קצבית ורעשנית מלווה
בחדגוניות פקפוקי הגנרטורים הקטנים הצמודים אליהם. השדרה הזו
כל כך אמורפית ומתפתלת, מזכירה מקומות שונים בעולם,  מעין
צ'יינה טאון. מלבד שעות מספר בלילה - שהמקום שקט יחסית,
המוסיקה מונמכת וחלק מהמוכרים מוטלים נמים על שטיחים בפתח
החנות - הקהל שעובר בשעות היום ועד מאוחר בלילה, צפוף ורעשני.
כאן אתה יכול למצוא חבורות צעירים שזה עתה הגיעו לעיר והם
עמוסי תרמילים וטרם החליטו היכן ילונו. כאן אתה מוצא פסאודו
צעירים חסרי גיל שכל רכושם מכנסיים קצרים וחולצות טי שירט
קרועות. הם ישנים על החוף, עוזרים לדייגים ולמוכרי הבסטות
ונטפלים לצעירות שזה עתה הגיעו. מסתובבים גם תיירים וישראלים
שנפלטים מהמלונות לאחר הארוחות הגדושות.
סמוך לגדם המבנה השרוף, שהיה פעם מלון מלכת שבא, הולך ונשלם
מבנה ענק מכוער -  ספינת הדגל של המליונר המזדקן. יותר פאר
מפאר. בשנה הבאה הם מבטיחים לעצמם - יגיעו אליו. לא חסר להם
כלום במלון המלך, אבל - תמיד יש איזה מצויין באופק, שמאפיל
ומאיים להביס את הטוב מאד. העירייה מתכננת להאריך את הטיילת עד
לגבול עקבה, אבל אין סימנים בשטח.
עוברת שנה. כמנהגם, שבים לכנס המקצועי, הפעם במלון החדש
"המלכותי". חדש מדי, יש חריקות וצרימות. הם מזהים חלק מהעובדים
שעברו לכאן ממלון המלך. העושר הוא עצום. הבריכה ענקית בצורת
אגם שנעוצים בו סלעים משוננים מלאכותיים שנראים כמו גרניט. יש
פתח יציאה לחוף ולאורך הגדר הדרומית נבנתה טיילת ובה שורת
חנויות מודרנית ובתי אוכל. היא שונאת בריכות ומעדיפה לצאת כל
בוקר אל החוף. המלכותי דואג לאורחיו ודואג לחלק מגבות חינם לכל
מי שמחזיק במפתח (כרטיס מגנטי) של חדר במלון. בערבים מארגן
המלון מסיבות לאורחיו על החוף העירוני שסופח ונקרא מעכשיו
"החוף המלכותי".
בערב, אחרי שמסתיימות ההרצאות והארוחות המפנקות. הם יוצאים
לטייל לאורך הטיילת לכיוון המול. גם הפעם מקבילות את פניהם
הבסטות המכוערות בשורה המתפתלת עמוסת התכולה הערב-רבית. צעירים
רצועים באבזרי מתכת ומקועקעים לאורך גופם, מעשני נרגילות,
תושבי החוף המזדקנים, תיירים מכל הארצות, אורחי הכנסים השונים.
כל טוב כדור הארץ על מגש מעורב אילתי. גם גדם מלון מלכת שבא,
שהחליף בעלים ועבר שריפות חשודות, שופץ והפך כמעט בין לילה
למלון סוויטות מפואר. מהנדס רמת גני עתיר ידע, שרכש את ניסיונו
בממלכת השאח האיראני, ייבא מלון מודולרי פריק שתוכנן ונבנה
באנגליה - באוניה עמוסת חלקים יצוקים ממוספרים, שהורכבו בזמן
קצר ביותר למלון מפואר. גם כאן טופלה הטיילת בכספי היזמים
וחנויות מודרניות נפתחו והתמשכו עד לתחילתו של הגשר המתרומם.
את אחד הערבים האלה הם מקדישים לביקור אצל ידיד ותיק - דני
שעובד כמנכ"ל אחד המלונות הותיקים, לאורך החוף. דני הוא מלונאי
מקצוען ואדם רחב לב שהיה בעבר מנכ"ל של מלון פאר בים המלח שהיה
שייך לרשת משפחת גוטס יחד עם עוד שלושה מלונות נוספים בטבריה,
ירושלים ואילת.  דני קיבל לעבודה כחשב המלון, את שימי סמוך
למשבר האישי שעבר ולימד אותו את כל המיוחדות הארגונית של מלון,
בין היתר - להתמודד עם גחמותיה של משפחת גוטס שהייתה מתכנסת
מדי פסח במלון בים המלח. הגוטסים היו אנשים קשים, חלקם
פרימיטיבים וחסרי תרבות וחלקם פיקחים, אך מופרעים חסרי תקנה.
האגדה מספרת שחמשת האחים למשפחת גוטס באו ממשפחה ענייה
בירושלים שגרה באורווה נטושה ללא רצפה. הם עבדו כולם במקצועות
הבנין. יום אחד,  לפני פסח, החליטו לשמח את אמם ונכנסו למבנה
לחזקו ולהתקין בו רצפה חדשה. במהלך יישור השטח והכנתו לריצוף,
נתקלו בארגז שהיה מלא מטבעות זהב.  הברכה הזו בעמלם, הביאה
אותם לרכישת בתי המלון ולהקמת עסק קבלני גדול לבניין. בין דני
ושימי נרקמה ידידות עזה. כמו תמיד, גם באותו ערב, קיבל דני את
פני שימי ובת זוגו, במאור פנים ובנדיבות. הפעם דיברו תכלס, על
הנתק בין המלון לים שנוצר עקב שדרת החושות שדבוקה כעלוקה, לגדר
המלון מצידה האחד ומצידה השניה לקו החוף ומונעת גישה אליו.
מדובר בהשתלטות פראית על שטח של המלון ועל שטחי עירייה ועל
בניה לא חוקית של מבנים ארעיים שנתקעו במקום לשנים רבות. "זה
לא סתם שאתה רואה אותם ישנים 24 שעות בחנויות האלה. הם מפחדים
שהעירייה תפנה אותם". אומר דני ומספר שבעלי המלון שלו (אילי
הון, שרכשו את הונם בסחר נשק, ביחסים בינלאומיים נסתרים ואף
רכשו עיתון גדול), לא מוכנים לטפל בנושא בשל חוסר אמונה
במוסדות וביושר האנשים המשפיעים בהם ובשל הכרה ממשית, שגורמי
פשע חדרו והשתלטו על המבנים הלא חוקיים בחוף. ברור להם שהמלון
סופג הפסדים ישירים ועקיפים כתוצאה מאי העשייה. פינוי השטח
יאפשר לעירייה לטפל בהמשך הטיילת, יפתח מעבר לים עבור אורחי
המלון  ויוסיף שטחים למלון עליהם ניתן יהיה לבנות חנויות פאר,
להשכרה למרבים במחיר. שימי הבטיח לדני, שהוא מצידו מוכן להכין
לו סקר ותוכנית עסקית שתטפל בכדאיות ההשקעה אחרי הפינוי.



דני בוהה בלאפטופ שעל שולחנו. בעוד חצי שעה יתכנסו כאן מנהלי
המחלקות לישיבת ה"בריפינג" היומית. ה"הפוך" על שולחנו קר. היום
לא היה טעים לו. גם המיחוש הישן ברגל מציק לו והכרסום שהוא חש
בעצם, מחייב אותו למתוח את הרגל הכאובה ולשפשף את שוקו.
בטכניקת ריכוז המחשבה שלמד, מנסה לחדור לכאב הפנימי אך לא
מצליח. תוהה על מהתלות הזמן. הנה הוא שוב במלון ברצועת ים
המלח. "אאוט אוף דה בלו" הוא נזכר בפרויקט הבהול של באג 2000
שהתרחש לפני 12 שנים. זה היה באמצע ההכנות לכריסטמס שהשפיעו על
ההמולה השגרתית במלון. אבל מתחת להם התחוללו הכנות נוספות לבאג
אלפיים הנורא ומאיים. מתוך עצלות או קוצר ראייה, הוקצבו לשדה
ה'שנה', בשעונים המוטבעים בלוחות האם של המחשבים, רק שתי
פוזיציות (במקום ארבע). איש לא חשב על קידומת ה-19 של המאה
המתחלפת לקידומת 20. המומחים ברחבי העולם חלוקים בדעותיהם. היו
שטענו כי המשבר הוא סערה בכוס מים המקודמת על ידי חברות
המחשבים שמעונינות למכור מחשבים חדשים ולהפוך את כל הקיימים
לזבל. אנשי המחשבים והתוכנות לעומתם, לא יכולים להשתעשע
ברעיונות כאלה והם עובדים כבר שנה שלמה בכתיבת תוכנות חדשות
ובהחלפת שרתים ומחשבים. כך מוקמות להן שתי מעצמות תוכנה חדשות
- בולגריה והודו שמפעילות רבבות מתכנתים לביצוע טלאים, תיקונים
ותוכנות חדשות להחלפת הישנות. שעת ה-"ש" תהיה בדיוק באמצע
החגיגות של 31 בדצמבר 2000 במלון. חנניה איש המחשבים של
הרשת,יחד עם שימי החשב  טורחים כבר שבועות לקראת השעה הזו. כל
המחשבים ברשת הפנימית של המלון הוחלפו, הוכנסה תוכנת קבלת
אורחים חדשה. יתר המערכות הושבתו זמנית. שימי עצמו ירד למלון
עם אשתו ושלח אותה לבלות בלובי עם החוגגים וכשהוא עצמו התנדב
להתכווץ ולרבוץ בחדר השרתים הזעיר משך כל השעות הקריטיות, כדי
להעביר את הבאג בשלום. כאב חד ברגל, מחזיר את דני מזיכרונותיו.
עברו מאז כשנתיים עד שחזר לעיר מולדתו לאילת למלון של העיתונאי
סוחר הנשק, מנסה לשכנע אותו להחזיר את השליטה על רצועת החוף
שאבדה להם עקב בנית הבאסטות הפראית. בסופו של דבר נכנע ויצא
לעוד  שנות נדודים וגעגועים במלונות נידחים בסלובקיה ובצ'כיה.
והנה עכשיו, נראה שסוף סוף סגר מעגל. הוא חזר לארץ לנהל כאן את
"נווה ים המלח". חמש שנים נוראיות היה מחוץ לקופסה. כל מנעמי
אירופה לא פיצו אותו. היה נפגש עם משפחתו רק פעם בחודשיים
ומשקיע את כל געגועיו בפייסבוק. כן, הוא הפך לחיית פייסבוק.
נרשם כמעט לכל פורום שיכול ומחצין את את געגועיו לילדיו על
פוסטים שהוא מפרסם מספר פעמים ביום. השנה האחרונה בפראג, דווקא
לא היתה כל כך רעה. הוא למד להכיר את הקהילה היהודית העשירה של
העיר והתחבר אליה. בניגוד לדעותיו, הוא תמך במוסדות הדת שבמקום
כשבסתר ליבו הוא מקלל אותם. אך למרות השפע והשובע סביבו זה לא
היה מה שחיפש. הגעגועים לאווה ולילדים וגם לארץ, כירסמו בו כמו
הפצע הישן ברגל. הפצע מהתאונה שנסגר כבר לפני שנים רבות אך לא
הפסיק לעולם את הכאב הפנימי.
דני היה חייל בסדיר לפני שחרור, כשהאסון הכפול היכה בו. גזע עץ
ענקי שהשתחרר ממשאית שנסעה לפני רכב הוריו פגע והרג אותם
במקום. חסר אונים ולבד בעולם, השתחרר וירד לאילת לעבוד כפקיד
קבלה במלון החדש של המליונר הקשיש. שם הכיר את אווה שפיצתה
אותו על לילות הבדידות, לקחה אותו למשפחתה החמה ובנתה לו אט אט
חיים חדשים. הוא מעולם לא שכח זאת ואהבתו למשפחתו היתה הדבר
הראשון בחייו. הקידום במלון הוא מטאורי לאנשים מוכשרים ובעלי
מזג טוב כדני, תוך שנים ספורות הוא הפך למנכ"ל מלון, תחילה
במלונות קטנים ונידחים ואחר כך במלונות פאר. בהמשך, גלה למלון
הרשת של האחים  גוטס בים המלח, מורחק בעל כרחו מאווה והילדים.
הם אומנם הגיעו לסופי שבוע, אבל זה לא הספיק והוא המשיך לסבול
עוד כשנתיים עד שקיבל תפקיד במלון באילת וחזר הביתה לעוד
שנתיים.
על הצג של המחשב מופיעה ידיעה ב YNET , שמעוררת בו נשכחות.
"חברי בעל דוכן באילת: "התאבד בגלל הפינוי"". הוא קורא את
הידיעה. "בעלי הדוכנים, הנאבקים על החלטת העירייה לפנותם
מהטיילת הצפונית, מתמודדים עם אובדן חברם, שגופתו נמשתה מהמים
אמש. המשטרה בוחנת שמא טבע. "הוא ממש נפרד מכולם"". הוא ממשיך
לקרוא " בעלי הדוכנים בטיילת הצפונית באילת מנהלים מזה שנים
ארוכות מאבק מול העירייה שרוצה לפנותם, על הזכות להישאר במקום
כדי להתפרנס. בשבועות האחרונים הגיע המאבק לשיאו עם החלטת בית
המשפט כי עליהם להתפנות משם, ובתגובה קמה משמרת מחאה של בעלי
דוכנים מול משרדי הממשלה בירושלים, הדורשים את התערבות הממשלה
בהחלטת בית המשפט." הוא מגרד את קרחתו ומחייך במרירות, חושב על
הקרבות האבודים שניהל מול מאפית הבודקעס על החוף שהתחילו בקטן
והפכו למיטרד גדול. על התפקיד הכפול של העירייה ופקחיה. הוא
זוכר את הסיורים שקיים בחוף עם ראש העיר וסגנו. על ההבטחות
שניתנו לו בפה ועל חוסר המעש בפועל. לקח לו זמן לגלות שבעלי
הבודקעס שהשתלטו על אדמת המלון, קיבלו הגנה מסודרת מבעלי
תפקידים... גם הגלות שנגזרה עליו לשנים רבות בשדות סלובקיה
וצ'כיה לא באה סתם. זה היה לאחר שהגיש תוכנית מסודרת לבעלים
מתוך אמונה שהמלון עתיד להגדיל את הכנסותיו. איך פתאום, מצא את
עצמו מגורש מגן עדן לנדודים במזרח אירופה. הוא נושך את שפתיו
עד זוב דם. הוא לא יתערב. הוא יטמין את ראשו בשולחן רחב המידות
כאן בים המלח ויימנע מלהתערב. הבטיח לאשתו לאווה ששלום הבית
קודם לכל מלחמה חסר תוחלת כזו. "מסכנים עלק..." הוא חושב על
בעלי הבאסטות ושולחיהם. "איזה חוסר הבנה, איזו כתבה תלושה".



- "תאכלי את הגבינה הזו", אמר שימי לאשתו. "היא כבר שבוע ימים
אצלנו. אם לא נגמור אותה, היא תהפוך לרוקפור. המלומדים שלהם,
מקצרים את חיי המדף של הגבינה על ידי השתלת פיסות זעירות של
רוקפור. תוך שבוע תתכסה הגבינה במעטה כחלחל ותצא משימוש".
השעה היתה שבע וחצי בערב. עוד מעט יסתיים יום הזיכרון ויתחיל
טקס הדלקת המשואות בהר הרצל.
- "אל תשאלי את מי פגשתי הבוקר בבית הקברות. את חבצלת ואת
רוני. מסרו לך דרישת שלום".

נכתב 20/04/2013
עיבוד ושיפור 19/05/2013







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
משמעות החיים
היא למצוא דרך
לעשות ביד בזמן
שאתה ישן


אני, מתפלסף


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/4/13 22:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שבר כלי

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה