איבו הזקן עמד ליד האוהל והביט למרחק. השמים היו שטופי אודם
והשמש השוקעת נראתה לו זרה ולא חייכנית כתמיד. נגע קלות
באבנטו וחש את הקשיות הטמונה בו. האנשים שהכיר ובטח בהם כל
השנים כבר לא כאן. לבד הוא עם המחשבות. ניגש אל החמור הקשור
לדקל וטפח על גבו. עורו של החמור הרטיט כמו אדוות והוא נער
קלות. הביט מטה, אל פרסותיו ומישש את ברכיו. החמור סובב לאיטו
את ראשו ונעץ בו עיניים רכות חודרות.
חזר אל האוהל, התיישב שוב עם מחשבותיו. יש לעשות מעשה. הזקנה
אינה מפסיקה לדבר ודיבורה ודיבורה מכרסם במוחו כתולעים בגזע עץ
רקוב. לבנה התם היא דואגת ואת דאגותיה מעבירה אליו.
גחן לאחוריו, נשען על הכרים ושקע בחלום, רואה אותה צעירה תמירה
עולה מולו וכד על ראשה, עיקום קל של חיוך על שפתיה וקריצה
פתאומית בעינה.
נאנח.
שומע את אחרוני התנים נושאים את בכים לפני שעולה הבוקר. נזכר
בחלומו ונאנח שוב.
החושך מקביל את פניו כצופן סוד ונתזים דקיקים של טיפות מים
מכים על לחייו השעירות. הוא מתיר את חמורו ופוסע במתינות אל
אוהל העבדים הנמצא ליד בור המים. נכנס אל האוהל ושם יד רכה על
ראשו המתולתל של הילד המכונס אל ברכיו. "בוא ילד" הוא לוחש
"בוא". הילד מסתובב ומרים את ראשו. "בוא".
הם יוצאים מהאוהל. הוא מושיב את הילד על החמור והם פוסעים לתוך
הערפל הסמיך. הילד רוכן קדימה ומחבק את צואר החמור. נושם קלות
ועיניו עצומות. הם פוסעים כך בדממה עד שמבצבצים קרעים בוילון
הערפל הסמיך ואור הבוקר מסתנן דרכם.
הנער מתיישר ומביט בו. הוא מסתכל קדימה. הם מגיעים לשולי ההר
ומתחילים לעלות במתינות בשביל המסתמן. ההר מכוסה סבך של שיחים
ועצים בודדים מזדקרים מטפטפים עליהם את טל הבוקר. כשהם מגיעים
לראש ההר, השמש כבר מאירה את הבקעה שממזרח ואפשר אף להבחין
בנצנוץ הכסף של פס הנהר למטה.
בין השיחים איוושה. כבש צעיר שנשכח, תפוס בתוך הסבך וכשהוא
רואה אותם עוברים הוא פועה חלושות. מוציא משק חלציו  חבל וקושר
את צוארו, מושך אותו אחריו בתהלוכה הדוממת. הנה האבן הלבנה
הענקית מישהו טרח לסמן סביבה עיגול של אבנים קטנות.
מוריד בעדינות את הילד מגב החמור. הילד משפשף את עיניו מנסה
להתרגל לאור הבוקר. שולח אותו לאסוף זרדים בין השיחים. לעולם
אינו אדיש למראה האבן הלבנה. חריטות של כתב לא ברור חורצות
אותה עם ציורים תמוהים שיש בהם סיפור שאין הוא מבינו. הוא טורח
אצל הכבש הפועה בפעם האחרונה. פושט מעליו את עורו ומסיר נתחים
מגופו - עורם אותם על האבן. את הזרדים שהביא הילד, הוא שם סביב
ערמת הבשר.
משסיים מלאכתו, הוא מרים שוב את הילד לגב החמור, מצביע על פס
הכסף למטה, אומר לו מספר משפטים, טופח שוב על גב החיה ושולח
אותם במורד. ממתין עד ששומע את הנעירה ואז פונה לשוב.
ידיו מגואלות בדם הכבש וסכינו מוכתמת. יורד לאיטו בהר לעבר
המאהל. ליד הבאר, מחכה היא בעיניים חרדות. גבוהה ותמירה כמו
שידע אותה לפנים. היא שופכת מים מן הכד על ידיו החמוצות וליבה
מפרכס. הוא מלחש לה מילים אחדות ומצביע אל ההר. מזוית עינו הוא
מבחין בזקנה המתבוננת בהם.
לפתע הוא נוטל את הכד מידה, מניח אותו על כתפה, נושא שוב את
ידו ואומר לה "לכי לך".