אורכה רק שלושה קילומטר. הדרך המובילה בין הקיבוץ למושבה. דרך
מתפתלת בין פרדסים עמוסי פרי ביום וחורש מניד עלעלים, חורש רע
בלילה. דרך ששבה לי וחוזרת, פעמים רבות מאז עשיתיה בגיל צעיר
מאד, כל כך צעיר שהיא טבועה בי עמוק ומבזיקה לאו דוקא כשאני
מזמן אותה.

דרך הזו מסמלת עבורי משברים ומעברים בחיים. תחילתה קטועה, תמיד
מתחילה באמצע. זה היה יום אחד בצהריים. לא זוכר איך עלינו על
עגלת הפלטפורמה. מי שם עליה את החפצים ומי משך. האם זה היה
טרקטור או פרד, אין לי צל של מושג. היא נפתחת כשאני יושב
באמצעיתה. לא זוכר אם זה היה ספסל או צמוד לברכי אמי, כי פני
אבי הופיעו במטושטש משמאלי. פני העגלה היו צפונה. גבי למערב.
ארון הפינה החום שבנה אבי, שכב על צידו מולי. איני זוכר היכן
היתה אחותי בת תשעת החודשים וכך נסענו. נסיעה שנמשכה נצח. נצח
מאד לא נעים שנמשך ונמתח. הם סיפרו לי שבכיתי "הביתה,
הביתה..." אנני לא זוכר. כמה יכול לזכור ילד בן שלוש שנים
וארבעה חודשים?

הדרך הזו נשארת תמיד כתנועה צפונה, שאין לה נקודת מוצא ואין לה
נקודת הגעה. היא פשוט דרך - תנועה בזמן, בלי שתי נקודות
שביניהן עובר קו. קו שבור ומפותל בין פרדסים שנמשך ונמשך...

אני זוכר שמאחור נשאר הבית שיוטבע בי מעכשיו לתמיד, בלי תכלית
ובלי הגיון גם כשאהיה בן שבעים. אני זוכר את אמא הטובה עם שערה
הארוך החלק ופניה הארוכים הנעימים, שלוקחת אותי אחר הצהריים
לסככת הטרקטורים ואת אבי המגיע באמצע שיירת המכונות האדומות
המטרטרת, שולח ידיים ארוכות שעירות אדמדמות ומיוזעות. הוא מעלה
אותי מעלה מעלה בין ריחות הדלק והשמן השרוף מול חיוכו המרגיע
הבוטח במרכז פניו הצרובים. מניח אותי בן רגליו ונוסע את המטרים
הספורים עד לסככה. הייתי מלך בגובה הזה, הייתי מאושר.

פתח גן  העדן נסגר ובשער ניצב מלאך שרף. בידו להט החרב
המתהפכת. עוד אשוב לשם לביקורי חג בצריפי החברים. אטייל שוב
בשבילים עם חברי לסירי הלילה. החברים יקראו בשמי ואני אחפש בין
האקליפטוסים ועשבי החילפה את ינקותי שעברה משם לבית ישן וסדוק,
טובל בים של חול. אל אמא שגזרה את שערה הארוך, ששכחה. שכועסת
על בדל סיבה ביום ובוכה בלילות בלי סיבה. אל ילדים מתוחכמים
ומרושעים, שמחריבים מגדל קוביות דמיון, שאני בונה בגן הילדים
החדש.

ראו גם http://stage.co.il/Stories/459112
וגם http://stage.co.il/Stories/537255914