המיגרנה הזאת משתלטת עליי
ואני צוללת למעמקים החשוכים
והמייסרים שלה, מתמסרת
לכאב כמו למאהב
נשכח

רק כשהנפשי מתרגם לפיזי
מותר להרפות
המיגרנה תשחרר
את כל הקפיצים הדרוכים של הנפש
תאפשר לבכות החוצה
את כל הכאבים כולם
ולרגע אחד
לשהות בכאב
(לא על ידו, לא לידו, לא לצדו, בו ממש בו)
בלי לשכחו מיד
באופטלגין לבן-גנרי, אדוויל כחול-חשמל, דקסמול צהוב-קיץ,
קפאין, אוויר צח, מים מינרליים, קאנביס, ששיית "גולדסטאר",
מין, טלוויזיה, שירה, קסנקס, פורנו רך, שינה עמוקה, פוך ומזגן,

שופינג און-ליין, כרטיסי טיסה, תרגילי נשימה, תפילות,
התמקחות עם הבורא,התחמקות מהחיים, רשתות חברתיות,
מקלחת חמה, מסאז' בעורף, גלידת רום-צימוקים, עוגת גבינה,
אמונה בסיסית שזה יחלוף, רפואה קונבנציונלית,
מחשבה רציונלית, תה צמחים, תמציות הומאופטיות,
אלא רק השלמה
עם הרקה הפועמת, העורף הנוקשה,
הכאב באחורי הפה, תחושת אי הנוחות הכללית
והחדה ועם העובדה
שזה לא הולך להרוג אותי
כנראה

לכאב שלי אין צבע
ולא צורה והוא
אמורפי ומשתלט
כמו אמונה
שברגע אחד תופסת אותך
ואתה כמו גור הנישא באוויר
בפי חיה גדולה
כשעורפך נעול בין לסתותיה
ואינך יודע
האם זו אמך החוקית
אשר נושאת אותך
בחמלה
אבל בוחר להאחז
בזה
כבמעקה גואל

אני יושבת מולך
שוב ושוב ומרגישה
כמו ילדה הניתפסת בשקר
ואתה לא צועק עליי: "שקרנית, שקרנית!"
אלא רק זורק לי את מבט הפוליגרף שלך
ומתפוגג לתוך ענן עשן
כמו פרויד מאחורי מקטרת
ואני נותרת אחריך
אליסה בארץ הפלאות
וכל המראות מעוותות
עד שאני (כמעט) לא זוכרת
איך נראיתי כשעוד הייתי
ישרה

ומכאן לאן?
מה הצעד הבא?
מהו עומק הבור
בו קבור הכלב?
האם כדאי שנחפור?
אולי כדאי לתת לכלב
לנוח על משכבו בשלום
ולחלום אותי
מהתחלה

כמו בית חווה ישן
ואדיר ממדים אני ניצבת
המרתף מוצף
עליית הגג דולפת
כמו טאג' מאהל
רב רושם
עדות למשהו גדול
שהתרחש בעבר הרחוק
מרחוק אני יפה
יפיפייה
ממרחקים ארוכים
כשמתקרבים מבחינים
שאני מתפוררת
שכמו ונציה גם אני
שוקעת אט-אט
טיפין
טיפין
ואין לדעת
אם בבת אחת
כהרף עין
אני עלולה
להיעלם

אחרי עשרים ושמונה שעות
של צדעת הולמת
של יד גרומה לופתת
את אחורי ראשי
במהלכן כל צליל נשמע כמו
פסנתר לא מכוון או חריקה
צורמת של גיר על לוח
ובחילה קלה ומעייפת
מין טעם לוואי
טורדני מרקד בחלל הפה
אפשר לנוח מזה.
הכאב משתכח
ואני כותבת
(אני סוף-סוף כותבת)