אני כותבת מילים שלא
הייתי רוצה להקריא לך בקול
רם
(זה לא סימן טוב).
נותנת לך סיפור שכתבתי
לקרוא ולהשיב לי מהר
בלי לרצות שתגיב עליו
בפניי
כשאני כותבת כל מה שנכתב
הוא על מישהי אחרת
דמות שבדיתי
שבראתי בכתיבה
שחיברתי ממילים
בתפרים גסים
וביד מהירה
במחברת
יצא לי סיפור פואנטה.
אם נזכר לרגע
בשיעורי הספרות,
הקורא (כלומר, אתה) נאלץ בסיומו
של סיפור מסוג זה
לחזור לתחילתו, לקוראו
בשנית ולמשמעו מחדש
לאורו של הגילוי
המפתיע ואולי אף
המזעזע
שנמצא בסיומו
(ע"ע "אדיפוס המלך")
לסיפור שלי אין שם
עדיין
לטיפול הקודם
לקחתי את המחברת בתיק.
לא רציתי שתראה.
מזל שאתה לא שם לב
לפרטים הקטנים.
המחברת לא יצאה מהתיק.
לקראת הטיפול הנוכחי
הכנסתי אותה שוב לתיק
אבל הפעם
מיד הוצאתי אותה.
הלכתי בלי המחברת
אבל עם הסיפור
(אני תמיד הולכת
איתו)
רק אנשים בודדים
באמת נאלצים
לכתוב
אנשים בלי קול
עומדים על במה
ושותקים
הדפים שהודפסו במרתפי הכתיבה החשוכים שלהם
מזיעים להם בכפות הידיים, האותיות
נוזלות להם בין השורות
ודווקא יש להם
מה להגיד
הבמה חשוכה והם
ורק הם כלואים
בתוך אלומת אור לבן
משתק
הצעקה של מונק יושבת להם בגרון
כמו רכבת דוהרת
המסך כבד מעל ראשם
הדופק מואץ וכבר אפשר להרגיש
את טיפות הזיעה עושות את דרכן
במורד גב כפוף
וצפוף בגרון צפוף
ומחניק כמו דמעות שעומדות ובכל זאת
הזמן
לא עומד
מלכת
ושום דבר לא נע
ושום דבר לא בוקע
לא יוצא
לא פוקע
והארץ שוקטת
לכאורה
כבר שלושים ושתיים שנה
נביעת שקר
כשאתה חושב שאני בריאה
ומהלל את התנהלותי הטבעית
ואת הלך מחשבתי
החף מתסביכים
אני יודעת שההונאה
שלי אותך
עובדת
ומיד הופכת
מאמינה.
בסוף
אשאר לבדי
סטטיסטית אתה אמור למות לפני
וגם אם ננצח את הסטטיסטיקה
(כמו שאנחנו עושים לעיתים קרובות)
עדיין המוות
עתיד להפריד
בינינו
עולם בלעדיך
אינו מתקבל על הדעת
תודעתי אינה מסוגלת לסבול
את המחשבה
הנוראית הזאת
ובכל זאת אני מנסה
(לא בכוונה
בחיי שלא
בכוונה)
להקדים את
המאוחר
כללים לכתיבה, כללים לחיים:
1. אסור לתת לסיום
להכתיב את האמצע.
2. אסור להיות סיפור פואנטה.
אסור לרצות להיות סיפור פואנטה.
עצוב להיות סיפור פואנטה.
3. צריך לרצות מישהו ולא
משהו.
4. להיפרד מהלבד.
5. להתגבר על פרידות.
|