אליזבט הייתה ילדה ככל הילדות, כך לפחות חשב אביה ליאם. אימה
מתה בהיותה בת שלוש ואבא נאלץ לגדלה בכוחות עצמו. ביתם היה
מרוחק מכל ישוב,  בסמוך ליער עבות וגבעות תלולות. כיוון שלא
היו קרובים נוספים בסביבה, עשה כמיטב יכולתו להעניק לה רק את
הטוב שיכול היה להעניק, ובעיקר השקיע מחשבה בהקניית כושרי
הישרדות של הגנה עצמית והאבקות. ליאם לימד את ביתו לצוד חיות
קטנות בחץ וקשת וציפורים במקלע, לדוג דגים בחנית וגם ברשת,
לזהות עקבות על השביל הצר ולהישמר מזרים.

אליזבט שהייתה נבונה וחכמה, קלטה את כל מה שאביה והעולם יכול
היה להציע לה. שמחה ועליזה הסתובבה יחפה, בשבילי היער. בגיל
עשר כבר ידעה להסתדר לבד. למזלה אביה היה אדם חסון וגבוה, בריא
ואופטימי, דינמי ונמרץ, שבין כל מעלותיו אפשר היה למנות גם טוב
לב וסבלנות אין קץ דבר שהקל מאד על מערכת היחסים הפתוחה
שהתפתחה ביניהם. לעיתים די היה בהרמת גבה או כיווץ שרירי כתף
כדי שהאחד יבין את השני, ואכן מעטים הם המילים שהוחלפו ביניהם
פשוט כי לא היה בהם צורך.

הבית הקטן בפאתי היער היה בית חמים ונעים, מלא שמחה וצחוקים
מתגלגלים ולמרות שלא היו לאליזבט חברים, ידעה למצוא אושר
בדברים הקטנים.  עלה ירוק שצנח מעץ, שריקת ציפור נוגה או פרפר
לבנבן שחמק מבין אצבעותיה, ובעיקר כמה משפטים מפי אביה שתיארו
את  העיר הגדולה. (בינינו העיר של אותם הימים אולי הרשימה את
אבא ליאם ואליזבט אבל במונחים שלנו לא הייתה יותר מכפר גדול
ומוזנח).

לעת ערב נפרד ליאם מאליזבט בדרכו לעיר להחליף עורות של שועלים
וארנבות בסוכר, קמח ויין. אבל אליזבט אינה פוחדת. אין זו הפעם
הראשונה שהיא נשארת לבד, בעצם היא נשארת לבד מאז היותה בת שש
ועד כה לא קרה שום אירוע חריג ויוצא דופן שהפחיד אותה. וככה
היא מפזזת וזורמת על השביל הצר,   שרה לעצמה מנגינה שהמציאה
לעצמה, חיקוי של שירת ציפור שמצייצת על העץ שממול, בדרכה לאסוף
פירות יער להכנת פאי פירות. לפתע היא משתתקת וקופאת על מקומה.
לא רחוק ממנה היא שומעת גניחות ואחר כך בכי של יצור קטן. מעולם
לא שמעה בכי של תינוק, אחרת הייתה אומרת לעצמה הרי זה בכי של
תינוק. ועכשיו אזניה דרוכות והיא מתקרבת בשקט אל עבר מקור
הלחישות והבכי.
על הקרקע לא רחוק מהסלע הגדול, יצור קטנטן שכוב על גבו והוא
נאנח ובוכה לסירוגין. אליזבט טרם פגשה ביצור כמותו, אחרת הייתה
יודעת בוודאות שמדובר בדרקון תינוק שכנראה נפל מהסלע ונחבט
בגבו. אליזבט מתקרבת ומנסה לברר מה כואב לו ליצור המוזר. כי
זאת לדעת בימים עברו ידעו בני האדם לדבר בשפת החיות, והחיות
הבינו היטב את שפת בני האדם שהייתה שונה בתכלית השינוי משפת
בני האדם כיום. אבל היצור המוזר צעיר מכדי להבין את אליזבט
והוא מתכווץ למשמע קולה.

"אל תבכה חמודי" מלחשת אליזבט. "אל תפחד הנה אני לא אעשה לך
שום דבר רע."  וכפי שכולם יודעים, יצורים קטנים אפילו אינם
מבינים את שפת המבוגרים, יודעים להבחין בין קול מאיים וקול
מנחם והיצור הקטן נרגע,  מתבונן באליזבט בסקרנות גוברת והולכת.
מבט חטוף והיא מזהה פצע פעור על זנבו של הפעוט. במהירות היא
שולפת את המשחה הירקרקה מתיקה  הצמוד למתניה תמיד, ובו זמנית
ממשיכה לדבר אל  הפעוט עוד דקה (של היום, כי בימים ההם עדיין
לא המציאו את השעונים ואת לחץ הזמן)  והזנב חבוש בתחבושת נאה.
היצור שכבר רגוע מוציא לשון ארוכה ורכה ומלקק את אצבעותיה של
אליזבט וזה מדגדג ואליזבט מחייכת ואחר כך צוחקת. צחוק שמפחיד
קצת את היצור שנרתע לאחור.   ועכשיו שומעת אליזבט משק כנפיים
ממש מעליה כשהיא מרימה את עיניה היא מתכווצת. מעליה מרחף עכשיו
יצור ענק עם כנפיים שקופות, עיניים מזרות אימה וקול שמשבר הרים
והוא בתנוחת צלילה ועוד מעט ויפגע באליזבט. למרות חששה אליזבט
מתיישרת,  ממשיכה לחייך ואומרת בקול שקט ושלו. "תראי אני לא
עשיתי לו כלום, הוא נפל ואני חבשתי לו את הפצע, ועכשיו הוא
בסדר תראי הוא צוהל ומרוצה." מסתבר שמדובר באימא דרקון שעד
מהרה תזכה אפילו בשם "הדוכסית," כנראה בגלל ארשת פניה
הרציניות. הדרקונית מאזינה בקשב רב לאליזבט, ממשיכה לדאות
באוויר ואחר כך מסכמת בקצרה . "אז להביא אותו בעוד יומיים
שתבדקי את הפצע?"
"כן, אומרת אליזבט, "זה רעיון טוב ותגידי לדרק (זה השם היא
מעניקה ליצור הקטן, דרק) שלא יתקרב לשפת גבעות תלולות כדי שלא
ייפול פעם נוספת". דוכסית מקפידה להגיע  כל בוקר לבקר את
אליזבט גוררת אחריה את דרק. מדי פעם מביאה לה פירות יער
שהבשילו, ויש והיא מבקשת מאליזבט שתשמור עליו כשהיא יוצאת לצוד
צייד או לנוח מתעלוליו.
החיים זורמים על מי מנוחות בבקתה הקטנה  של אליזבט ואבא ליאם,
אבל כשהקמח הסוכר והיין אוזלים יוצא שוב האב לעיר "הגדולה".
ואליזבט ממשיכה לבלות עם דרק ודוכסית. מוזר שאליזבט אינה מספרת
לאבא על החברים החדשים שרכשה. מה שלא ידע לא יזיק לו היא אומרת
בליבה הוא עלול להיבהל, לאסור עליה להיפגש אתם , לפגוע בהם אז
בשביל מה?
אחר צהריים אחד, בעודם מצחקים באגם, משפריצים אחד על השני מים
חמימים. נדרכת דוכסית. מרחוק הם שומעים מצהלות סוסים וסערת
מלחמה. אליזבט ממהרת לטפס על גבה של דוכסית והם יוצאים לדאות
ולצפות במתרחש. לא רחוק מהם הם רואים קבוצת אבירים על אם הדרך
חמושים ברומחים ארוכים ומבהיקים, המתנפלים על שיירה קטנה.
אליזבט שלמרות  שהיא רק בת עשר כבר היא בעלת חוש צדק מפותח,
אומרת לדוכסית "בואי נגרש את התוקפים" ונציל את אנשי השיירה
שנראים אנשים הגונים. (לא שהיא יודעת מה משמעות המילה הגונים
אבל שמעה את אביה מכנה כך אנשים שנשמעו לה כאנשים טובים).
ודוכסית לא מהססת לשנייה. יורה אש שמציתה את הקוצים בשולי הדרך
והאבירים נפוצים לכל עבר. עכשיו יורדת דוכסית ומאפשרת לאליזבט
לרוץ ולבדוק מה קרה לשיירה הקטנה.  לשמחת כולם איש לא פגוע קשה

"הכל בסדר?" שואלת אליזבט בזהירות? "האם נפצעתם?"
"מה, מה את עושה שם עם הדרקון? איך הצלחת לאלף אותו? האין הוא
מסוכן?" שאול אדם חמור סבר העונד שרשרת כבדה על חזהו. ואת מה
את עושה כאן לבד ביער?
אליזבט מתעלמת מהשאלות, לא נוח לה לספר על דרק ודוכסית.
"אתם צריכים להיזהר." היא אומרת לבסוף. "ביערות האלה לא
מסתובבים לבד. יש כאן הרבה חיות טורפות ושודדי דרכים. הם לא
רצו להרוג אתכם רק לקחת את הכסף שלכם  ואת הבגדים שלכם."
הצעיר שבחבורה, בלוריתו מתנופפת ועינו בורקות, ממהר להשיב "כמה
שאת אמיצה. האם תרצי לבוא איתי לארמון? עכשיו אחרי שהצלת את
חיי, אשמח להציג בפניך את הנסיך. כבר מזמן היה אמור להתחתן
ולהפוך למלך ונדמה לי שאת מאוד תתאימי לו תוכלי להגן עליו אם
יותקף ולארח לו חברה אם יהיה לו משעמם."
"לא תודה," צוחקת אליזבט, "אני צעירה מדי בשביל להתחיל לחלום
על נישואין (שוב היא מצטטת את אביה ושמחה שיש לה אבא כל כך
חכם)  יש לי את דרק ודוכסית וזה בהחלט די והותר, אבל אתה יכול
לבקר לפעמים ואולי להביא את הנסיך אתך אבל תצטרך להגיע עם
שיירה הרבה יותר גדולה  עם הרבה שומרי ראש חמושים."
אליזבט שורקת לדוכסית מטפסת עליה ודואה בשמיים. כאן הכי טוב
להיות רחוקה מכל תככנות ואינטריגות של בני אדם שגדלים בעיר.
כאן באמת הכי טוב שיכול להיות.
הימים חולפים ואליזבט גדלה ומתפתחת בכיוונים הנכונים. כאמור
לאביה ליאם אינה מספרת על דרק ודוכסית ממילא לא יבין וירעם
בקולו העמוק "אסור לשחק עם דברים שאינך מכירה זה מסוכן."
אליזבט צוחקת לה בפנים והיא שוב על השביל הכבוש לחפש אוכמניות
ושאר פירות יער להכין פאי פירות לאביה שישוב עוד מעט מהעיר
הגדולה - שעכשיו קצת יותר גדולה מאשר העיר שפגשנו בתחילתו של
סיפור. עוד היא משוטטת והנה קופץ מולה בחור חסון, חץ וקשת
למותניו וחיוך מקשט את שפתותיו מתחת לשפם אדמוני.
"את היא הנערה שאינה מפחדת מדרקונים?  נראה אותך מתמודדת עמי,
וכבר הוא שולף את חרבו. אבל אליזבט מושכת בכתפה. "תפסיק
שטויות, אתה מפריע לי לאסוף פרות יער לפאי לאבשלי. אבל כשהחרב
מתקרבת לכתפה ועומדת  לחתוך את אשפת החיצים שתלויה שם ברישול,
מרימה אליזבט את ראשה ומביטה הישר לתוך עיניו המופתעות של עלם
החמודות. "לא כדאי לך להתחיל אתי היא לוחשת מבעד לשפתיים
קפוצות ולפני שהנער מגיב, מופתע ממבט עיניה החודר וכבר הוא
שכוב על הארץ, ידיו ריקות  וחזהו מעוך נושק את האדמה ופיו מלאה
אדמת בוצית.
"מה, מה עשית את יודעת מי אני? איך את מעזה?" הוא מתקשה לנשום
ומתקשה לסנן מילים מאיימות מספיק.
אבל אליזבט רק מפשילה ראש וצוחקת צחוק חזק וחם, תוך שהיא
משחררת אותו  מאיסוריו. מתרוממת, מנערת אבק בלתי נראה מבגדיה.
אחר מרצינה ובקול בטוח וחזק מיידעת אותו "אמרתי לך לא להתקרב
אלי. אני חזקה ממך וחכמה ממך ועכשיו 'סתלק לפני שאני מורטת לך
את כל הנוצות. החוצפה שלך לא תחזיק מעמד כאן ביער אפילו לא חמש
דקות אז סתלק ודי.
היא מפנה לו את גבה ולא עוברת שנייה  והיא איננה כאילו בלעו
אותה ענפי העץ העבותים. לאמיתו של דבר היא זינקה-טיפסה על העץ
האלה הסבוך ממשיכה לבחון את עלם החמודות. בטנה הומה והיא לא
יודעת למה ומדוע.
השמועה העוברת בעיר מספרת על נערה שחורת שיער ועיניים כחולות
שאינה מפחדת מאיש או חיה, הרוכבת על ברק בשמיים ונלחמת בגבורה.
אנשים מספרים שהצליחה להכניע עשרה לוחמים חמושים רכובים על
סוסים בהינף ציפורן, אחרים מדברים על פלוגה שנכנעה לנערה.
הסיפורים מציתים את הדמיון אבל איש לא מוכן ללכת לחפש את הנערה
מחשש שלא יצליח לשוב הביתה בריא ושלם.
כשמלאו לאליזבט שש עשרה אביבים, החליט אבא ליאם לקחת את בתו
לעיר הגדולה, להראות לה את נפלאות העיר, אולי לקנות לה שמלה
יפה ואם יתמזל להם המזל למצוא חתן הולם שיבוא אתם ויחיה אתם
בבקתה, אולי ימשיך את השושלת לבית מור ויחזק אותה. הפעם במקום
לרכב על סוס אחד קצת זקן הוא טורח ויוצא  לשדות המרעה של סוסי
הפרא, שם הוא מוצא חד קרן לבן כשלג, גבוה ונמרץ "תני לו שם הוא
זורק קצרות לאליזבט, "תני לו שם ויהיה שלך לתמיד." אליזבט
מתבוננת ביצור הפלאי  וקובעת  "אנדי, יתאים לו להפליא."
שקטים רכבו לתוך היער אל עבר העיר הגדולה שהולכת ומתפתחת
במרחק. להפתעתם הרחש הרגיל של היער נעלם. נעלמו ציוצי ציפורים,
ואין המיית צרצרים אפילו הצפרדעים שותקות. "זה לא מוצא חן
בעיני," לוחש האב, מחליק מסוסו ומניח אזנו על האדמה הרכה.
במרחק הוא שומע רעש הולך ומתגבר קצבי ומתואם. ליבו מאבד פעימה
ועוד אחת. נצטרך לשוב על עקבותינו, כנראה שמשהו נורא קורא בעיר
הגדולה. עתה מחליקה גם אליזבט מסוסה השחור מניחה ידה על האדמה
הרכה וחשה את הרעד העדין. ועד מעט וגם אזניהם יכולים לשמוע
צעקות רמות צחצוח חרבות וזעקת אנשים.
"מתקיפים לנו את העיר שלנו," לוחש האב, "עלינו לשוב על
עקבותינו, ולהציל את נפשותינו."
"לא," זועקת אליזבט, עדיין זוכרת את ההמיה שחשה כשהשכיבה את
עלם החמודות על הקרקע עליה לראות מה קורה לו. ולפני שהיא נותנת
דין וחשבון לעצמה היא שורקת שריקה גדולה, וממתינה. עוד דקה
ומשק כנפיים מעליה מבהיר לה שדוכסית ודרק הגיעו.
"אל תדאג אבא, לך הביתה אנחנו עוד מעט נשוב. "
היא ממהרת לטפס על דוכסית, "ולוחשת באזנה בואי עלינו להציל את
העיר, משהו נורא קורה שם ולפני שאבא ליאם מסוגל להגיב היא
ממריאה.

"קחי גם אותי," מבקש מתחנן האב, "אל תשאירי אותי לבד ביער."
אבל מה שהתכוון לומר אני חושש לחייך ואני רוצה להיות קרוב לידך
כדי להבטיח שלא יאונה לך כל רע. (מה לעשות גברים אינם כל כך
טובים בחשיפת רגשותיהם) אליזבט מהססת רק לשנייה. "אוי אבשלי זה
מסוכן ואינך יודע לעוף על דרקונים. לך למקום הגבוה ביותר על
הגבעה וחכה לי שם. אבל אל תלך בשביל הכבוש, לך בדרכים פתלתלות
ואיש לא ינחש שאתה שם."
אליזבט דוכסית דרק ממריאים אל עבר העיר והם סורקים את העיר. פה
ושם נקודות בוערות של אסמים שעולים באש. לא נורא חושבת אליזבט
את זה יוכלו בני האדם לכבות אבל במרכז העיר היא רואה את המבנה
הכי מפואר שהיא יכולה לדמיין. זהו בטח הארמון והוא  עולה באש.

אליזבט לוחשת לדוכסית עלינו לכבות את האש ומהר. ושני הדרקונים
האמיצים פונים לנהר שואבים מי נהר ככל שקיבתם תוכל לשאת חוזרים
העירה וממטירים מים קרים על הבערה ומכבים את האש. הפולשים
שבחייהם לא ראו דרקון שלא לדבר על שניים ממהרים  לנוס על
נפשותיהם, חלקם מועדים ונופלים מהחומה בודדים מנסים לירות
חיצים בדוכסית ובדרק אבל  אלה גבוהים מדי והחיצים נופלים בחזרה
ופוגעים בעוד כמה פולשים.
עד מהרה שב הסדר על כנו. אליזבט עוקבת במבטה אחרי ההרס והחורבן
של העיר. ברחבה שלפני הארמון היא רואה התכנסות של אנשים רבים
והיא מרמזת לדוכסית לחוג סביבם ולנחות באיטיות.
"הכל בסדר?," היא צועקת לתוך ההמון
ואנשים בהמון עונים "תודה לך, אמיצה הצלת אותו ואת מלכנו."
עתה היא רואה את עלם החמודות שבגר, התמימות נעלמה מלחייו,
מזדקף. הוא מזהה אותה ומחייך. "אני שמח לשוב ולפגוש בך. את
יודעת שהצלת את עירי האהובה. אין ספק שמגיעה לך מדליה על
גבורתך ועל שהצלחת להפעיל את הדרקונים. אלה בדרך כלל מפחידים
את בני עמי אבל הפעם הצליחו להצהיל את המורל."
אליזבט מחייכת מרוצה מעצמה ובעיקר מדוכסית ודרק. "טוב , אני
חייבת לחזור אבשלי בטח מאוד דואג לי עכשיו, " היא פונה לאחור
מחפשת בעיניה את דוכסית ודרק.
"אל תלכי לפני שתשמעי מה שיש לי לומר. "האם תהיי מוכנה  להיות
אשתי ומלכת הממלכה?"
אליזבט מהססת לפני שהיא משלחת תשובתה לחלל העולם. "אני צעירה
עדיין ואבא שלי דואג לי. נראה, תן לי לישון על זה כמה
לילות,."
מה תהייה תשובתה של אליזבט? אשאיר לך להחליט. כרגע היא ממהרת
לשוב הביתה. בדרך תצטרך לשקול האם היא מעדיפה את חיי העיר על
חיי היער והחיים הפשוטים, ושמלות מלמלה וקטיפה על בגדי איכרה.