הכביש נשטף בגשם של שבת בבוקר. החמסין נשבר במכה, והשמיים
האפורים שאיימו להתקיף מחדש בכל רגע, לא הרתיעו צמד אברכים
ממהרים בדרכם להקפות החג. הסיגריה המעוכה במאפרת הזכוכית בסלון
עדיין נשבה עמוד עשן דק, ויצירה קלאסית בשלבי סיום גדשה את
החדר בצלילים גבוהים של כינורות. הוא עמד שם זקוף מבחוץ
כהרגלו, משקיף מבעד לזגוגית על להקת ציפורים קטנות שמעופן
הקליל דמה בעיניו למטס של מטוסי קרב חדים כסכין. "אתה מבין שלא
התכוונתי לפגוע", צרם מאחוריו הקול המוכר כל כך את תפאורת
השמיים האפורה. הוא לא הסתובב אליה. היא לא שווה אפילו את זה.
"אתה מאד חשוב לי, באמת, זה פשוט שאתה מבקש ממני משהו שאני לא
יכולה לתת ". הוא השפיל מעט את מבטו. רוח השחר התעוררה פתאום
וסחררה לכל עבר חבורה חסרת אונים של עלים סגולים. צלילי
הכינורות נדמו בלחיצה אחת, ופסקול החדר התחלף לנקישות קצובות
של עקבים, מתקרבים לעברו מהר מדי. "מעניין מה קורה שם בחוץ?" -
הוא כבר יכול היה להריח אותה. "בבקשה תסתכל עלי, אל תהיה כזה,
נו  בייבי..." מכונית דוהרת בדרכה חזרה מבילוי של שישי בלילה
החרידה את דממת הרחוב בהדף של תופי מסיבות. הוא לא יתפתה. לא
שוב. הפעם זה נגמר. בובת שעווה נחושה, בובת שעווה נחושה,
תיזזה במוחו המנטרה שהכין לעצמו מראש. "זהו? לא תדבר איתי
יותר? אלישע... אלישע... גבר גברי שכמוך... אלישע... בוא מותק,
בוא תנקום בי כמו שרק אתה יודע, בוא תראה לי מה זה, שור
עינוגים פראי שכמוך..." ציפורניים אדומות ארוכות החלו לחרוך
בבשרו, מתחילות את המסע הפולשני בשערות עורפו ומסיימות אותו
בנקודת היעד הקבועה, עמוק בתוך תחתוני הבוקסר ההולכים ותופחים
שלו. גל מוכר של עונג החל להציף אותו שלא ברצונו. את הסרט הזה
הוא כבר מכיר בעל פה.


יגאל היה הראשון. גבר דומיננטי בעל קול רועם שמרעיד אפילו את
מסדרונות הקומה העליונה של הפקולטה. מרצה בחסד, כך אומרים,
קמצן בציונים אך נדיב במחמאות, בעיקר לבחורות שנראות כמוה.
פרופסור מכובד מבחוץ אך במהותו "בריון אלפא מנופח שבטוח שאני
אחת מהסטודנטיות הפרכות האלו שמתרגשות ממנו", כך צלפה בו בזעם
ברגע נדיר של חשיפה. אלישע נצר כל רגע כזה וכמה לעוד. החיים
שניהלה מחוץ לביתו נותרו עבורו חידה מטלטלת שמעולם לא יכל לה.
ברגעי החסד הבודדים בהם ראשה נחפן אל חזהו כמו אל כר מכאוביה
הסופג, הוא חש כאילו כל מילה שלה חודרת עמוק לתוכו ומרחיבה את
סדיני לבו המכווצים. אבל לרוב הוא נאלץ ללקט אודותיה פיסות
מידע יקרות דרך הערות אגב או מלמולים סתמיים שפלטה ללא דעת,
ולבושתו הרבה - גם מנבירה אובססיבית בחפציה האישיים. כך גם
גילה את האמת בקשר ליגאל. המסרון הבוטה לא הותיר מקום לשום
פרשנות אחרת. " באמת שלא התכוונתי לפגוע, אבל זו מי שאני ואתה
ידעת למה אתה נכנס. לא שאני מתה על יגאל פתאום, אבל הוא הבין
בסוף את הדרך הנכונה שכדאי לו לגשת לבחורה כמוני. "  ישירה
וקורקטית כהרגלה, כמו מכתיבה לו רשימת מצרכים למכולת. מיד לאחר
מכן כבר השתרעה על מיטתו פשוקת רגליים, מפצירה בו בחיוך מתגרה
לחדור אליה מבעד לחוטיני הוורוד שרכש במיוחד עבורה. כל קרעי
ישותו זעקו יגונם במשך שבוע שלם, אך הוא אפילו לא העלה על דעתו
העיוורת את האפשרות להפרד ממנה. הוא אהב אותה כפי שרק גבר שנשם
אהבה דמיונית מגיל שמונה, עת הסכין הרצחנית של אביו יימח שמו
קטעה באחת את אהבת אמו - יכול היה לאהוב. הוא היה משוכנע שזו
רק שאלה של זמן עד שיצליח במשימת חייו, ויטה את לבה הסורר
לעברו. מי יודע, אולי היא פוחדת מדבר מה נסתר מעיניו? אולי
נפגעה קשות בעברה מגבר אחר שאינו הוא? שמש אהבתו תפשיר לבסוף
אף את האחרון שבקרחוני סירובה, הזה בהתמדה עיקשת.  עובדה - בכל
הפגישות ביניהם תמיד התחשבה רק בו. " אתה קובע, אלישע מותק.
רוצה להזדיין- נזדיין, רוצה לדבר - נדבר. בא לך על סרט - יהיה
סרט. מה שתרצה." מה זו אם לא התנהגות אצילית של אשה אוהבת, או
שמא מחווה טיפוסית של אם חומלת המוכנה להקריב את רצונותיה היא
עבור גוזלה המשווע? זה יבוא. כל הזרעים כבר נטמנו והפירות פשוט
ממתינים לעונתם. סביבתו הקרובה, לצערו, לא הייתה שותפה
לתקוותיו. " זה מה שאתה חושב שמגיע לך? תעיף כבר לאלף עזאזל את
הזונה בת זונה הזו!! היא מחרפנת אותך, תתעורר כבר, בן אדם!!
"נזף בו אמיר, החבר היחידי שהיה לו, שנייה לפני שנכנס לתרדמת
עמוקה כתוצאה ממפגש כואב עם הימנית האימתנית של אלישע הבוער.
"אף אחד בחיים לא יקרא ככה לאוסי שלי!!! " צעק בהעדר שליטה
לעבר עוברי אורח משתאים שעה שהובל באזיקים להארכת מעצרו. אפילו
פסיכולוגית ילדותו סרבה להעניק לו את ברכת הדרך. " אתה טווה
לעצמך באריגי אגדות סיפור אהבה שלעולם לא יוכל להתממש, ופוגע
בעצמך ובאחרים. הגיע הזמן שתעבור הלאה ותחפש אהבה אמיתית." אבל
לא שור נוגח כאלישע יאפשר לזקנה צרת עין להקהות את קרני אהבתו
האמיתית. הוא רק העמיק את חיזוריו, שולף ארנקו בנדיבות לכל
צרכיה הראותניים, וכקבצן סומא מגשש אחר פיסות החיבה הבודדות
שהואילה לפזר בקמצנות על הרצפה הקרה.  
יגאל היה הראשון ואחריו הגיעו כל היתר. הקונדום בטעם תות שמצא
זרוק עמוק בתוך שקית האשפה במזווה כבר היה שייך לניסים. על
שרשרת הזהב אותה גילה כשהיא עדיין עטופה באריזת מתנה בבגז של
היונדאי הכסופה ששכר עבורה, הייתה מוטבעת ההקדשה של שלמה
מהאטליז. והיו גם את איציק, יניב, סמי, סיגל, פליקס ובוריס.
כשהגיע תורו של גדעון, החנווני החביב מהמכולת השכונתית בה בילה
את מרבית רגעי ילדותו מאז אותו רגע אפל, כבר לא יכל עוד. וכך-
כשברקע שואגת השלישית של רחמנינוב, ובחוץ שלושה חתולי רחוב
מותשים מחפשים מחסה משרב כבד של שישי בצהריים, גמלה בלבו
ההחלטה הקשה מכל.


"אז מה, ככה יותר נעים? אתה מבין, אני מי שאני, ומי שאני יודעת
בדיוק איך לגרום הנאה לגבר שאיתי. אז תרפה מותק, פשוט תרפה."
השמיים הקודרים מימשו את איומם ומבול כבד ניטח לכל עבר, צובע
מחדש את מדרכות הרחוב בצבעים כהים. הוא עמד שם קפוא, אשכיו
הסמוקים חפונים בחוזקה ביד נשית מכשפת. כמו מתוך אינסטינקט
מוכר הסתובב בפתאומיות לעברה, קורע שמלתה מעליה, מעמיסה על
כתפיו הרחבות צוהלת כולה, ונושאה לכיוון ספת העור בסלון שכבר
הכינה עצמה לעוד בוקר של משגל סוער. אלא שאז - בהבזק של רגע
פנטסטי, כשכל שדי נשמתו תוססים בו לפתע כסוכריות קופצות, בחר
לשנות נתיבו לכיוון המטבח, והטילה בעוצמה באוויר. כידון אנושי
מבועת שייט לו לרגע בחלל הבית, עד שנבלמה בחבטה גדולה בדלת
המקרר.
דממה כבדה צנחה על החדר. עיניו התמהות של אלישע בהו בדמות קטנה
ומפוייחת, מנסה להתרומם מעט ואז צונחת אפיים חזרה לרצפה, כשגבה
החבול נתמך בדלת מקרר הפלדה. כך זה נמשך דקות ארוכות, עד שאספה
את עצמה ונעמדה על רגליה הכושלות. היא התקדמה לעברו בשתיקה,
בעיניה הפעורות בערה שהתלקחה יותר ויותר ככל שהתקרבה אליו.
רועדת מחימה, שלחה בו לבסוף את נפץ מילותיה.
"מה לא הבנת?! מה לא הבנת חתיכת דפקט פסיכופט?! מה חשבת? שאתה
תשלם לי ואני אתאהב בך ואפסיק עם הכל? כמה דפוק צריך להיות הבן
אדם כדי לחפש אהבה בקשר של תמיכה?? כמה פעמים אני יכולה להסביר
לך שאני לא נאמנה ואני לא מתאהבת!! בטח לא באפס מכוער כמוך!!
אני שונאת ת'מילה הזו אבל אם זה מה שיעזור למוח המוגבל
הפסיכופטי שלך לקלוט סוף סוף, אז תקשיב לי טוב טוב עכשיו: אני
אוסי מסיקה, סטודנטית לכלכלה ביום וזונה בלילה!! והפקינג זונה
הכי טובה בפתח תקווה!! רבתי!! ואם עוד פעם תעיז אפילו רק לנשום
לידי, אני כבר אדאג לזה שתשכב עמוק באדמה ליד האמא המתה
המזדיינת הזו שלך!!!"
הדף טריקת הדלת שהותירה מאחוריה יקירת פתח תקווה, קטע באכזריות
את צהלות הקפות החג שבינתיים נסקו לשיאן בבית הכנסת השכונתי,
מרחק שלושה רחובות משם.

שעה ארוכה הוא ניצב שם, נועץ עיניים ריקות בדלת הכניסה, כמו לא
עזבה מעולם. לאחר מכן החל לנוע בסיבובים ברחבי הבית.
לכשהסתיימה עונת ההקפות, עבר לצעדת מטוטלת מהספה בסלון למקרר
במטבח וחוזר חלילה, כשפיו הרוטט מלווה צעדיו בהמהומי חוכמה כשל
מתמטיקאי מבריק שמתחבט בפיתרון של תרגיל מסובך במיוחד. לבסוף
נעמד במקומו, הושיט יד בטוחה לעבר סל העיתונים הצמוד לספה,
ובמשיכה אחת שלף מהערימה את אחד ממקומוני סוף השבוע, מדפדף
במהירות לאחד מהעמודים האחוריים. הוא התיישב על הספה, נטל את
הטוש הכתום העבה שהיה מונח ליד מאפרת הזכוכית, והחל להקיף.
כשסיים, בחן שוב את שתי המודעות במדור ההכרויות של פתח תקווה
שהיו מוקפות בצבע זרחני כתום: " סטודנטית צעירה, חטובה
ואינטיליגנטית מחפשת תומך נדיב ואיכותי לקשר דיסקרטי מהנה" ; "
אישה נאה , חושנית , אסתטית, חזה גדול, מחפשת גבר אמיד ורציני
לתמיכה קבועה".
הוא הניח את העיתון פרוס לרווחה על השולחן, ופנה מפוהק לחדרו
כדי להשלים את שנת הבוקר שנמנעה ממנו. על פניו העייפות של
אלישע ניתן היה להבחין בצל חיוך של גבר אשר נמצא בדרכו הבטוחה
אל אהבת חייו החדשה.