יצירי אנוש
מתבשלים ברחם
מגיחים לעולם קיים,
ומן האין נעבר עובר?
ומן האין נתהוותה נשמת אדם?

הלכתי ברחוב
כלכך הרבה אנשים פגשו עיניי
אצים אל שגרת יומם
ברצינות תהומית,
והיה לי החשק להוציא מיקרופון מהכיס
ולצעוק להם: "אתם הולכים למות! כולם!"

אינני ילד פרחים
לא בזמן
לא במקום
ולא בנפש,
קרוב אני יותר
להיות נביא זעם
כזה שמבשר את חורבן הבית,
בנבואתי הסלקטיבית
נטולת היסוד
ניבאתי את העולם עוצר:
אנשים בכל העולם פוסקים מכל מלאכתם
וברגע אחד מתיישבים על הארץ ומנסים להבין.

הכול נראה כמעבדה לחקר המוות
איך מתה בריאה זו או אחרת: זו מתה תוך 30, וזו תוך 80 שנה
שהם אף לא ניצוץ בשביל החוקר - המנצח
על תזמורת החיים.

וכשאמות אפסיק ללכת?

ותהיה רק עדות נשכחת בזיכרון מזדקן של מכרים
מבלי מושא ממשי שעודנו חי ונושם היכן שהוא?

אמי
אינני רוצה להליט על גופי שמיכת האדמה,
לא לקבור את ראשי תחתיה,
אין לי צורך בשינה,
באמת אמא, אעשה את הכול בשביל להמשיך לגדול.

בכיי כה רב
ויגוני כבד,
אמא שלי נצחית יקרה
מציאות אלמותית
את לא עוזבת אותי נכון? אמא, אמא אדמה.

לא הייתי פה הרבה זמן. הכתיבה שלי עברה שינויים של התקרבות
והבשלה. הלוואי ומישהו היה עוזר לי להוציא ספר, כי יש עוד הרבה
מזה.