המקלחת המשותפת, היא המקום המתאים ביותר לשיחות, כאילו נועד
לכך, מלבד העבודה ביעור, בה  שני עובדים העומדים קרוב בשעת
עידור, יכולים לשוחח ביניהם, בתנאי שהממונה על העבודה לא יגער
בהם בקיצור: 'מספיק!'  עתה זמנם לא מוגבל. הם יכולים לדבר
בשקט, בצורה נימוסית או לצעוק, שאף הבנות מצד השני של הפרגוד
ישמעו. זכותן. לשם זאת הוקם פרגוד מפח  עבה, כדי לתת למתקלחים
חופש מירבי. ההולכים למקלחת נוטלים עם עצמם מה שפחות בגדים. יש
אפילו פושטים בחדר המגורים את התחתונים האפורים, תחתוני עבודה
ולובשים רק את המכנסיים הקצרים ועל רגליהם קבקבים וכך צועדים
דרך החצר למקלחת. כאן פושטים את מכנסיהם ומניחים אותם בפינה של
הספסל שעליו נערמת כבר חבילה של המכנסיים של אלה  שהקדימו
אותם. פינה זאת  היא יחידה, שהיא יבשה, כי על יתר הספסל  עולים
המתקלחים, כדי  אחרי שניגבו את החלק התחתון של הגוף ללבוש
במקום יבש את מכנסיהם. כל הזמן הם אינם מורידים את קבקביהם
מרגליהם, אשר אחרי שכמה מהמתרחצים עלו על הספסל וירדו ממנו,
נהפכה אף פינה היבשה" זאת רטובה ומלוכלכת. יש המאבדים את שיווי
המשקל על הספסל, נאחזים ביד אחת בקצה העליון של הפרגוד ואז
נשמעות צריחות היסטריות של הבנות:
"תוריד את היד! מציצן!"
ולפעמים בתגובה לחדירה 'מחוצפת' של הבחור, מנחית מישהו מהצד
השני קבקב על ידו של האוחז בפרגוד. וכאשר הנפגע, מגיב בצעקת
כאב, נשמע מהצד השני קולה המרגיע של שולה, חובשת הקבוצה: "תיגש
למרפאה, אז אמרח לך את היד ביוד!"
"תחזיקי לך בשביל עצמך את הקקה שלך הקשה. אני יודע טוב  מאד מה
זה יוד וזה לא נוזל, אלא קקה של כלב מאובנת. עכשיו אני יודע,
למה בטרם תמרחי למישהו יוד, את טובלת את המכחול בצנצנת מים
חמימים, שימסו את  האבן."
"זה יוד שקיבלתי מסבתא שלי, שהבאתי מפולין, ואם תרצה יוד חדש,
תפנה לשלום העומד לא רחוק ממך ובקש ממנו, שיביא מחיפה יוד טרי
ולא יקמץ את ידו על חשבון הסובלים"
שלום הגזבר, ששמע היטב את השיחה בין הנפגע והחובשת, הגיב מיד
בקולו השקט:
"בינתיים אף איש שקיבל ממך את היוד של סבתא שלך, לא מת ויש לו
עדיין פה גדול וקול בריא"
"מה אתה רוצה, שימות או שיהיה לכל הפחות אילם?"
"חלילה, רק שלא ידבר, בגלל זה שגם אני נמצא במקלחת. יש לו זכות
להביא לשיחה ולא במקלחת את עניין היוד הישן, כאילו החדש יותר
יעיל מהיוד שעשרות אנשיך השתמשו בו והוא  תמיד עזר..."
"ממתי אתה כבר 'דוקטור' , שקובע שהוא  עזר?"
ברגע הזה התערב קלמן, בעל אף ענק ועל כך נקרא 'הרחרחן':
"חברה, האם לא שמתם לב, שמישהו  חסר כאן. או שאין להם כבוד
לראות את הישבנים שלנו או שמא אינם רוצים לגלות בפומבי את
הזנבות הלא יהודים שלהם..."
"אתה מתכוון לשני החדשים, שכמו האחים סיאמיים מתהלכים תמיד יחד
וחוץ מזה, איך אתה יודע. אולי הם באו לפניך וכבר יצאו?"
"לפני? אני רץ למקלחת עוד בטרם בא שלום ופותח את השיבר של המים
החמים. שנינו  מחכים רבע שעה ואחר כך שנינו נכנסים תחת הטוש
ונהנים, עד שכולכם באים בהמונים וקופצים, כמו תיישים מיוחמים
מתחת למים  ושוטפים את הלכלוך והזעה. מהר! מהר! ובעין אחת אתם
עוקבים אחרי שלום האם הוא נמצא עדיין כאן."
"למה מביטים על שלום?"
"פשוט. כל עוד הוא נמצא במקלחת יש ביטחון שהמים יהיו חמים ואם
הוא יוצא, מסוגל הוא לשכוח שיש עוד הרבה חברים, שעוד לא התקלחו
ולסגור את הברז עם מים חמים."
"זה לא נכון. אני יודע מה תפקידי"
"לא נכון? אני אזכיר לך מה עשית בחורף ולא בקיץ החם, שממילא
הגוף לא זקוק להרבה חום."
"בחורף? מי זוכר מה קרה בחורף."
"כן בחורף. ירד גשם וכולם החליפו את הבגדים והסתגרו בתוך
חדריהם, אך איכשהו תפס אותי מוטי הסדרן ואמר לי: "יוסי, זאת
היא ההזדמנות לנקות את הדיר. אפילו הכבשים סובלות מהסירחון. אם
אין לך מה לעשות, תרכז את הגללים מהרצפה  בשתי מריצות וכשמזג
האוויר ישתפר, נוריד אותן למשתלה. אני לא שייך לאלה, שעונה:
"למה דווקא אני? כולם יושבים בתוך החדרים." נטלתי את הקלשון
ועוד מעט הייתי מסריח כמו כל הכבשים. אחרי שסיימתי את הגואל
נפש, רצתי מיד למקלחת, כדי להוריד מעצמי את הלכלוך. התפשטתי,
נהניתי מהמים החמים ששטפו את גופי ואחרי זה סיבנתי במתינות
וביסודיות את גופי. לאחר שגמרתי להסתבן, פתחתי את הברז ואז
בררר! כל גופי המחומם נרעד כאילו מישהו הצליף בו בשוט. סגרתי
במהירות את הברז ושוב פתחתי אותו. שמא לא פתחתי אותו בסדר?
ושוב בררר, זרם של מים צוננים ירד עלי ביתר  שאת, מאשר הגשם
בחוץ.
פרצתי בצריחה פראית, שאני בטוח שאפילו בכפר הערבי הסמוך שמעו
אותה:
"ש ל ו ם!!"
אין זאת, כי הוא  היה בתא המכונות, לא רחוק ממני ופרץ מיד:
"אני לא חרש! הו, תסלח לי! לא עלה על דעתי, שבמזג האוויר כזה
נמצא מישהו במקלחת וחשבתי לי, שחבל לבזבז את המים החמים, סתם
ככה."
"אבל אני לא סתם ככה. ברר.."
"אני רואה. אבל מדוע אתה ביום כזה זקוק למקלחת? או, סליחה עוד
פעם. אני כבר מריח את הסיבה. אבל מדוע בא לך דווקא היום לנקות
את הזבל?"
"לא בא לי, מוטי הסדרן תפס אותי  ו"ביקש" ממני לנצל את מזג
האוויר ולנקות קצת את הדיר."
"אהה. נו, אני מקווה שבעוד רגע יחזרו המים החמים. כשרק שמעתי
את הצעקות שלך, הבינותי שטעיתי ומיד סובבתי את הידית למים
החמים. הם לא מתחלפים תוך שנייה."
"מאז עמד שלום ליד הברז, הוציא את ידו לקראת הזרם, עד שקבע:
"נו, עכשיו תוכל שוב להתחמם" מאז עמד לידי, הגיש לי את המגבת
ואחר כך את בגדי שבת ואף ליווה אותי, כמו מלכת אנגליה במטריה
עד לחדר שלי."
"זאת הייתה חובתי", העיר שלום, אז מה אתם חושבים, אפשר כבר
לסגור את המים החמים או עוד לחכות כמה דקות, עד שיבואו? "
"לפי דעתי" העיר קלמן, אין כל טעם לחכות להם. הם עוד לא גמרו
את המשחק מאתמול  ועד שלא יגמרו אותו, לא יצאו מחדרם".
"משחק? איזה משחק? מה הם 'ארטיסטים' או חלילה.."
"שטויות. פשוט, הבאנו מרצוננו הטוב לקבוצה שלנו שני קלפנים
מושבעים למשחק, כמו  אלכוהוליסט לבקבוק וודקה."
"קלפנים? אתה בטוח?"
"אני גר בצריף סמוך ל"חדר הרווקים" ומיד כשאני נכנס לחדר אני
שומע: "שלושה אסים! עשירייה שלמה!" בקול צוהל של מתאגרף,
שהתגבר על יריבו."
"ומנין יש להם כסף? האם לא מסרו את כל הכסף לקומונה?"
"מה אני, נביא. אולי מסרו למזכיר כמה גרושים והשאירו לעצמם
אפילו כמה לירות ואם פעם יקבלו חופש לצאת לחיפה עם הנהג של
הקבוצה, יכלו להרשות לעצמם ליהנות מהצגה יומית או אני יודע
מה.."
"מעניין"
"כן, אבל מעניין יותר שדווקא בקבוצה נושאת את שם של א. ד.
גורדון, איש עבודה בחיק הטבע, מתעסקים חבריה במשחקים טפלים,
שהם בשר חזיר ליהודי חרד ואחרי יום העבודה לא חושבים אפילו
לנקות האבק מפרצופיהם ולא זקוקים למים החמים שלך, שלום!"
"הם זקוקים לחינוך חלוצי, שפשוט לא קיבלו אותו וניצלו שני
סרטיפיקטים, שיכלו לקבל חלוצים אמיתיים."
"בטרם קיבלו רשיון לעלות ארצה, צריך היה המדריך שלהם ללמד אותם
את המנון החלוץ:
הנני חלוץ, בחור נחמד
איני משחק קלפים ושח-מט,
אבל כשאני רוקד את ההורה הפראית.."
"אתה צודק, אם לא ועדת התרבות, אז אני אלמד אותם, מה הם
העקרונות שלנו",
קבע שלום בקול שקט כרגיל.
איש לא שם לב לשלום, שהיה ידוע בשתקנותו ודיבורו המצומצם, עד
כמה שאפשר, אבל הוא קלט במהירות  כל מלה שנאמרה. לאחר ששלום
בניגוד לכמה המתווכחים, לא האריך את ישיבתו במקלחת, לא היה זה
יוצא דופן, כשנטל את בגדי עבודה ויצא בשקט מהמקלחת, כרגיל. הוא
הניח את נעלי העבודה לפני הדלת, את בגדי העבודה המקופלים שם
באצטבה התחתונה של  'הארון', שהורכב משלושה  ארגזים לאריזת
תפוחי עץ. מיד אחרי זה הודיע לחברתו קלרה: "אני מיד חוזר!
"קלרה, שהייתה עסוקה בסידור החדר, לא שאלה אותו, כפי שנהוג:
'לאן?' היא ידעה, שעל אף שתקנותו היה אחראי ופעיל בהרבה
ועדות.
מבלי למהר ולעורר תשומת לב של מישהו ניגש ל"צריף הרווקים", לחץ
בשקט על ידית ודחף במהירות את הדלת. התמונה שנתגלתה לפניו
הייתה מוזרה. בצד הימני של החדר שכב פרנצי, הזקן בנוער הגרמני.
מנורת נפט, שהייתה מונחת על אחד הפחים ליד מיטתו האירה ספר
עבה,  'רציני', שפרנצי היה שקוע בקריאתו. לא רחוק ממנו שכב
וילי, שראשו  היה מכוסה בשמיכה, על מנת שהאור של המנורה לא
יפגע בעיניו. אך לעומת מנוחה פסטורלית  בצד השמאלי של החדר,
היה הצד הימני ער לחלוטין. שתי מיטות הוזזו קרוב זו לזו
וביניהן הפרידו רק שני ארגזים בצורת שולחן. על השולחן הייתה
מונחת חבילת קלפים ועל שתי המיטות, זה מול זה שכבו בבגדי
העבודה ונעלי עבודה לכל אורכם שני "החדשים" והחליפו תוך
קולניות את הקלפים. אף אחד תוך התחשבות בשני הדיירים, הקורא
והמנסה להירדם, לא הנמיך את קולו והם המשיכו במשחק, כאילו היו
לבדם.
המראה, שאף לא דמה לפונדק במערב הפרוע, הנעליים המאובקות על
השמיכות, שהבנות  מנקות ומאווררות פעם בשבוע, הרתיח את דמו
והפך את  ד"ר ג'קל התרבותי והמאופק למיסטר הייד, אדם -חיה.
פניו התאדמו מזעם, עיניו, שלא הביעו אף פעם הבעה, הצטמצמו לפתע
ובדומה לחתול, בעל כפות רגליים, לא נשמעות, קפץ בין שתי המיטות
וחטף את חפיסת הקלפים. הוא אף ניסה לקרוע אותם יחד ולחוד, אך
מיד אחרי זה ויתר מהרעיון ודחף אותם לכיס מכנסיו.
"מסרו את יתר הקלפים" פרץ בצריחה לא משלו. רק עתה התעוררו שני
המשחקים  מהאווירה, שבה היו שרויים.
מאצייק הגבוה והעולה בגובהו  על שלום, קפץ בקלות מהמיטה, נעמד
מולו ובקול מאיים הצטעק:
"תחזיר מיד את הקלפים שלי! ובכלל איך התפרצת לרשות פרטית, מבלי
שדפקת בדלת. האם מישהו מאתנו הזמין אותך? מה לך,  מה  אנו
עושים בחדר שלנו?"
"זה לא חדר שלכם! לא קניתם אותו ולא בניתם אותו!"
"אבל עכשיו הוא שלנו!"
"הוא לא שלכם. הוא של הקבוצה ואני בתור ראש הוועדה לדירות יכול
כל רגע, להוציא אתכם ולהעביר אתכם ללול, שעכשיו פנינו, בגלל
מחלת עופות"
"אתה יכול להעביר אותנו ללול, שבו חלו תרנגולות מהחדר, שלפי
שעה הוא שלנו. בסדר, תעביר אותנו, אבל קודם תחזיר את הרכוש
הפרטי שלנו. זאת היא פשוט גניבה, בדומה לו  נטלת ממני פתע את
השען יד, שקיבלתי מאחותי."
"הריני מעיר את תשומת לבך, שקבוצה שלנו, כמו כל קולקטיב בנויה
על שלילת כל רכוש פרטי. כל דברים שאתה מקבל, אפילו בגדי עבודה,
לא שייכים לך, אלא לקומונה ואתה מקבל  כל שבוע חדשים, מכובסים,
מגוהצים, כל עוד שאתה עובד ומתנהג בהתאם לחוקת הקבוצה."
"האם חוקת הקבוצה קובעת, שלכל אחד, אף לא מבוקש, מותר להתפרץ
לחדרו של החבר ולקחת ממנו דבר, שגורם לו נחת. האם תעיז מגרמני
הזה, השוכב וקורא בשקט ספר משעמם, לחטוף ממנו את הספר?"
"איך אתה מעיז להשוות ספר לטומאה זאת?"
"טומאה ולא טומאה. בשבילנו זהו בידור, מעין מקלחת אחרי עבודה
קשה "
"אם מדברים על מקלחת, האם אצלכם בבית לא התרחצתם כל יום. אני
כבר לא מדבר, שאתם משחיתים את רכוש הקבוצה ומקשים על עבודת
המנקות."
"גם למיטות תתערב ושמא תקבע, את מי להכניס למיטות ?"
"זה לא ענייני, כל עוד  חברים שלך לא יתנגדו להכניס לחדר
בחורה."
"כל אחד יכול לאסור עלי, אפילו הגרמנים אלה, שאינני מכיר אפילו
את שמותיהם? מה זה כאן?  מנזר, בית סוהר?"
"אף אחד לא הכריח אותך להיכנס למנזר זה, אם זה בשבילך מנזר,
אתה יכול כל רגע לעזוב את המנזר, אבל כל עוד שאתה חי במנזר,
עליך להתנהג לפי חוקת המנזר."
"אבל אני לא נמצא במנזר, אלא בקבוצה.."
"וחוקת הקבוצה ומסורת כל החלוצים בכל המקומות אוסרת על משחק
הקלפים ואפילו יש מחמירים ואוסרים על משחק שח-מט."
"כל זה שטויות. העיקר היא העבודה. האם תוכל להגיד, שעבדתי לא
טוב ואפילו היו חברים שלך, שאמרו לי שהצטיינתי."

כל זה אין לו כל קשר עם משחק הקלפים שהוא טומאה בשבילנו, כמו
אכילת בשר חזיר".
"חזיר לא חזיר. אני מציע לך בטוב, שתחזיר לי את הקלפים שלי,
שלקחת ממני ונפרד בלי סקנדלים!"
"האם אתה מאיים עלי?" נשמע לחש של שלום.
"תקבל זה, איך שאתה רוצה!"
עתה הורגשה תנועה בצד הימני של החדר. פרנצי הפסיק לקרוא את
הספר והקשיב בעירנות לשיחה. אחר כך הסיר את השמיכה מראשו של
וילי ולחש לו משהו בלשון הגרמנית. וילי קם מהמיטה ופתח  לרווחה
את הדלת. על יד הדלת ניצבו כבר כמה שכנים, שגרו בחדר הסמוך
ושמעו כל מלה ונוכחותם ליד דלת "חדר הרווקים" הזעיקה עוד כמה
חברים סקרנים. כאשר נפתחה הדלת, פרצו תוך המולה לחדר ופתחו מיד
בשאלות:
"מה הבעיה? שמענו איזה רעש. שלום שלום, גם אתה כאן? האם נוכל
לעזור לך במשהו?"
"החרמתי משניים אלה חפיסת קלפים, שהם טוענים שזהו רכוש פרטי
שלהם והם דורשים ממני תוך איום, שאחזיר להם את החפיסה ואסתלק
מחדרם, ככה הם טוענים."
"ככה זה. אתה  שומר על מים חמים, כדי שהם לא יתקלחו במים קרים
והם שוכבים  בנעליים המלוכלכות על המיטות  ועדיין מחזיקים
בידיים את הקלפים המסריחים. אתם!  תמסרו מיד את יתר הקלפים,
שאתם מחזיקים ונשרוף אותם לכבוד רבי שמעון בר יוחאי במדורה.
נו, אתה אל תשחק גיבור, גם אם היית פעם 'קורפורנט'."
מה זה? שונא ישראל?"
"לא, אבל הם היו מאוגדים, כמו סטודנטים פולניים באגודות,
שנקראו 'קורפורציות' ומהגויים למדו בכל  הזדמנות, להיעלב,
להגיב בסטירת לחי בכפפה לבנה ואחרי זה להזמין את היריב לדוקרב
בסיף."
"כלומר בחרב"
"חרב צר. והיו  אפילו  'גיבורים', שחתכו את פרצופים שלהם בסכין
גילוח, כדי להראות את הצלקת, שקיבלו כאילו בדוקרב."
"אבל למזלו של שלום, הם לא הביאו אתם סייפים, אבל אולי במקום
סייפים הביאו אתם סכינים, שבהם הם מוכנים להגן על כבודם."
"ממש סיקריקין. ויצורים כאלה הביאה לנו הסוכנות לעזרת
הקבוצה.."
"אני מקווה, שזה לא יהיה הרבה זמן ולא יהיה להם נוח לחיות
במנזר שלנו, כפי שקראו את הקבוצה שלנו."
"דבר אחד אני מוכרח לציין" הגיב מאצייק , "שמנזר לא מנזר, כרגע
למדתי אצלכם  קיום חוקה חדשה, שלא ידעתי לפני זה: קיום מצווה
אחד בשם כולם וכולם לעזרת אחד. אודה ואתוודה כל מצוות אלה הן
לא בשבילי וכמו שבאתי למקום הזה מרצוני הטוב, כבר מחר אני
וידידי רוביק עוזבים את המקום. האם אני מדבר גם בשמך, רוביק
?"
"כמו בעבר, גם עכשיו" הכריז רוביק.
"עכשיו, כשאני כבר לא חבר שלכם, אגיד לכם את כל האמת על חבורה
שלכם, שאתם קוראים לה "קבוצה". חבל שלא הורדתם מהמעדרים את
המקלות, כדי ללמד אותנו לקח. כי חוץ מזה לא למדנו מכם שום דבר.
אחרי הכל מה יש לנו כאן לעשות אחרי העבודה חוץ ממשחק בקלפים.
לא פינג-פונג, לא 'פוטבל'. אם אתן בעיטה אחת, אז הכדור יתגלגל
עד לכפר הערבי ולך תיקח אותו בחזרה. לקרוא ספר, כמו האיש הזה.
באיזו לשון? האם יש פה בכלל ספר, שלא קראתי? אולי "פאן טדיאוש,
שלמדתי במשך שנה שלימה. אחד אמר לי פעם: "האם קראת אי פעם את
"בחלומי" של א.ד. גורדון?" "בפולנית?" שאלתי, אז הוא פרץ בצחוק
לגלגני, כמו איש לבן, כששואל  אוכל אדם אפריקני, האם הוא מכיר
"מלחמה ושלום "של טולסטוי. אתמול אחרי העבודה הלכנו ברחוב.
עברו על ידינו שני 'ותיקים' ואחד עצר אותנו: "מה זה, עוד לא
הלכתם למקלחת?"  רוביק, שלומד בכל הזדמנות ורושם כל מלה עברית
באותיות פולניות בפנקסו, הוציא מיד את הפנקס הקטן ושאל אחד
מהם: "מה זה 'מקלחת'? אז אחד עם האף הגדול  וכרס, שהולכת
לפניו,  הסביר לו בכל הרצינות: "במקלחת רואים את התחת" והדגים
את כל מלה בתנועות. סברתי, ששם יש 'דוקטור', שבודק את כולם, אז
אמרתי לו: "אנחנו כבר נבדקנו ומסרנו את הדוקומנטים למזכירות".
אז ההוא עם האף הגדול פרץ בצחוק. הנה  זהו האיש, שעומד כאן
ומחייך.
"קלמן, הוא מתכוון אליך, כך הסברת?"
"סתם עשיתי לי הלצה?" הסביר ה'רחרחן'
"מה הוא אמר ? מה זה באמת 'הלצה'? רוביק, שהרגיש מיד, שההסבר
לא נכון, ניגש בלי להסס לחברה אחת, שעברה על ידו ושאל אותה:
"סליחה, חברה, מה זה 'תחת'?
היא נרתעה ממנו, כשפחד על פניה:
"מה זה חבר, האם שתית וודקה או אלכוהול אחר?"
"לא חברה, אני שותה מים ואפילו תה אני שותה, כי הוא חם. מלה
זאת אמר לי ותיק אחד עם אף גדול, כששאלתי אותו מה זה 'מקלחת'.
"מוזר" אמרה , זה היה בלי כל ספק קלמן  והוא בטח החליט, שמה
שאמר, היא 'הלצה'.
"ומה זה 'הלצה' ?
"הלצה? כשאחד עושה מהשני חא-חא-חא, כמו ליצן בקרקס."
"ליצן?"
"כן, כזה עם כובע גבוה עם שפיץ ועם שני עיגולים אדומים על
הפרצוף.."
"פאיאץ!" (ליצן בלשון פולנית), קראו שניהם.
"עכשיו אתה  יודע כבר רוביק, מה אנחנו בעיני זה עם האף הגדול
ושמן, כמו, לא רוצה להגיד את המלה לא יפה ליהודים. אנחנו,
שלמדנו במקור את ורגיליוס, הומרוס (עד היום אני מסוגל לדקלם 15
שורות מכל אחד, אפלטון ביוונית ואני שנבחנתי ב'פאנדקטה' של
יוסטיניאנוס, הננו 'פאיאצים', סליחה ליצנים. ואתם כולכם,
שהתפרצתם לחדר, מה אתם? אני בטוח, שכל אחד מכם הוא יושב ראש של
איזו ועדה. כל מי שלא מסוגל להרים בעבודה את המעדר, כל נכה
עולה על ירוק, שעובד בכל מרץ, כי הוא ממונה על  איזושהי ועדה.
אחד , שזרועו לא בסדר, ממונה על אספקת מים. עליו רק לסובב
פעמיים את הגלגל, עד שהמוטור מתעורר והוא חופשי ומסוגל לפלרטט
עם הירקנית, כשהוא עוזר לה לאסוף את העגבניות, בחור
אחר שרגלו לא בסדר, הוא סנדלר, שמשאיר מסמרים בסוליות וממונה
על ועדת הבריאות, והגזבר שלא די לו בבודג'טים (תקציבים)  שלו,
הוא ממונה על מים חמים, על דירות ועל  חיסול משחק מסוכן
בקלפים. תראו לי בבקשה ותיק, שהוא לא  ממונה על איזו ועדה:
ועדת אדוקציה, ועדת סניטציה, ועדת קולטורה, כל איש והוא ועדה
ורק אין איש ממונה על ועדה לקליטת מאצייק  וועדה לקליטת רוביק.
אנחנו כבר שבוע ימים כאן, משחקים מרוב   השעמום ועוד לא קרה,
שבמקום שיבקרו אותנו ועדים כה רבים, ידפוק מישהו או מישהי בדלת
וישאל אותנו: "מה שלומכם?" הייתי אני אומר לו:" אני זקוק
לעזרה.  קשה לי לשבת על הכיסא ובגלל זה אני שוכב על המיטה, כי
יש לי  'פורונקל' (איך אומרים זאת בעברית?)  על ה..תחת, בטח
בגלל אוכל שונה. והעיקר לא ביקר אותנו  יושב ראש של  ועדת
החינוך או לימודים או קולטורה ופנה אלינו: "שמעו בחורים, יש
לכם אולי חשק אחרי העבודה, אם לא משעמם לכם, ללמוד ממני לקרוא,
לכתוב ובכלל לדבר?" לא, זה לא, להתפרץ לחדר, כדי לחטוף את
הקלפים, איזו ועדה זאת? ולכן בתום שבוע, אינני יכול להפתיע את
אבי ואת אמי ולכתוב להם בקיצור בעברית: "שלום אבא ושלום אמא,
אני שלומי טוב" או מכתב לאחותי, איך אומרים בשפה שלכם
"סיוסטרה" ('אחות' בפולנית).".
מיד תירגם לו מישהו לעברית: "אחות", פשוט: "אחות".
"בזאת גמרתי את נאומי הארוך ועכשיו קל לי יותר על הנשמה, כי
אני יודע, שממחר או מחרתיים לא אזדקק ל'וועדות'  שלכם ואוכל
להמשיך ללמוד, לעבוד, לעשות כל דבר שיעלה על רוחי, כמו לפני,
שהזדמן לי להכיר את בוני הישוב. זהו!"
רוביק, שתמיד הזדהה עם מאצייק, הפעם כנעלב העיקרי, נושא
ל'הלצה', שתק הפעם ורק תנועות ראשו והמבט העוין, בכיוון קבוצת
המתאספים ,שגדלה מרגע לרגע,  ביטא, שהוא מזדהה הפעם עם כל מלה
ומלה של מאצייק.

למחרת בבוקר התייצבו מוקדם לפני חדר המזכירות, אך הוא היה
נעול. מדי רבע שעה בדקו את הדלת, אך היא הייתה נעולה.  צלצול
הגונג, שהודיע כי ארוחת בוקר מוכנה על השולחנות הביך אותם.
בהיותם בקבוצה, אף פעם לא אכלו ארוחת בוקר בחדר האוכל, אלא על
גבי סלע, שתפסו, כשאחד מהחברים מגיש להם מנות ארוזות והם בעצמם
נוטלים מתוך  קופסה ספל פח, שלתוכו  מזגו בתרווד  תה  חזק
וחם.
עתה נראו בחדר האוכל מעט בנים,  בדרך כלל  לא מתאימים לעבודת
חוץ ולכן כל אחד מהם בחר לעצמו מקצוע, שיכול לעזור לחברים,
כגון סנדלר, נגר  שהיה מרכיב לפי דמיונו והחומר הנמצא בידו
-רהיטים בשביל החברים, האחראי לאספקת החשמל והמים, שזרמו מתוך
הואדי. רובן היו  חברות, שהיו עסוקות במתפרה, מחסן בגדים,
עבודות סניטריות ואף גננת אחת, שטיפלה בתינוק הראשון, שבאופן
טבעי נקרא אילן.
לאחר שלא ברור היה ל'קלפנים' כמה זמן ייקחו להם הסידורים,
התגברו על הבושה, שהם אוכלים בשעות הבוקר בחדר האוכל  ואם עוד
הייתה חברה, שלא שמעה כבר אתמול, על התנהגותם, קיבלה מיד מידע
משייקה, שלא היה דבר, שנעשה בתוך הגדר  וחוץ לגדר, כגון בבוסתן
שבוואדי, שלא ידע תוך זמן קצר.
לאחר שחדר האוכל לא היה מלא, תפסו פינה בקצהו ואף העיזו להעביר
משולחן ריק את הקערה עם דייסה, קערה עם סלט וצלחת עם גבינת
צאן, שהייתה חתוכה למנות על ידי הטבחיות. אחרי שהעבירו כל אחד
לעצמו קערית לדייסה וצלחת לסלט ובסוף סל עם לחם ומרגרינה,
סידרו לעצמם  אוכל כיד המלך (מי יודע, מתי שוב יקבלו  אוכל
בכמות כזאת -חינם?)  עוד בטרם סיימו, סידרו לעצמם סנדוויץ'
מגבינת צאן, מבלי להתחשב במבטים התמוהים של האוכלים. מצייק,
בעל  היוזמה, ניגש לארונית, שעליה היו מונחים עיתוני "דבר"
ואחרי שבדק את התאריך, תלש בצורה דייקנית שני דפים האחרונים,
אחד בשביל עצמו ואחד בשביל רוביק. כאשר גילה את מבטו הנרגז של
אברהם הסנדלר, שהיה אוסף למחרת או בסוף השבוע את העיתונים,
הצביע בהתגרות על שני הדפים וקרא: "מודעות. רק מודעות על
אוטומובילים, אוטו! טרו,טרו , טו!, לא בשבילכם. הכל בעד דולרים
ולא לירות!"    
מיד אחרי זה מיהרו לחדר המזכירות. הדלת הייתה פתוחה לרווחה
ומאחורי השולחן לא ישב המזכיר, שלו מסרו את הכספים שלהם, אלא
בחורה ממושקפת, כמו  כל מזכירות בעולם, שהייתה מעיינת במחברת
עבה ורושמת משהו לתוך מחברת אחרת, יותר דקה.
כשהרגישה בהם, הסירה את המשקפיים, ניגבה אותן בבד דק ואחרי
שהרכיבה אותן שוב על אפה הקטן, חייכה אליהם:
"בוקר טוב! שמי סוניה, שמהיום מחליפה את ישראל, שנתמנה למרכז
המשק. במה אני יכולה לעזור לכם?"
כשסימנו לה בתנועות ידיים עצבניות: "לא עברית! מעט מדבר! עולה
חדש! ' גרינר'"
עברה מיד לפולנית רהוטה, כשהיא מתרגמת את המשפט הקודם מלה
במלה. מעודד  מניצחונו  על שפת הוותיקים, הודיע  מאצייק בקול
תקיף:
"לאחר שאנו עוזבים את הקבוצה שלכם, אנו מבקשים או בעצם דורשים,
לקבל בחזרה את הכסף שלנו, שמסרנו למזכיר הקודם, כשהוא הסביר
לנו, שבקבוצה אין רשות לאף חבר להחזיק כסף פרטי. עתה, כשאנו
החלטנו לצאת מהקומונה, זכותנו לקבל את כל הכסף, שהפקדנו
לקומונה בחזרה."
"כל הכסף? זה לא כל כך פשוט. למשל אתה, איך קוראים לך?"
"מאצייק!"
"אם כן מאצייק, כמה כסף הפקדת לקומונה?"
"חמש וחצי לירות ו-25 גרוש!"
"ככה ואתה?"
"רק שלוש.."
"לא קודם ברצוני לדעת עם מי אני מדברת, ומי דורש מממני  סכום
כסף כזה."
"רוביק. אפשר כבר להצהיר על הכסף שהפקדתי אצל המזכיר?"
"הרי לשם זאת באת, כך אני מבינה, רוביק, נכון?"
"נכון, אז רק שלוש לירות  ושני שילינגים."
"שתי ארוחות צהריים במסעדת הפועלים"
" אבל אנחנו תמורת ארוחות צהריים אלה עבדנו, עבדנו קשה ולא
קיבלנו חינם ארוחת צהריים."
"לא התכוונתי אליכם. קבעתי רק דרך אגב מחיר  של שתי ארוחות
צהריים במסעדת הפועלים בתל אביב. בעצם ארוחה  שתרצו, אפשר לקבל
בעד שלושה גרושים ורק גזבר יכול להרשות לעצמו שוק של תרנגולת
במקום קציצה. טוב, עכשיו אבקש לא להפריע לי כמה דקות, כדי
שאעדכן את ההצהרות שלכם. מתי זה היה ?"
"בדיוק לפני שבוע ימים".
"אהה. הנה הקלסר של ההכנסות. כנראה שהמזכיר החליט להעתיק את
המחברת משום מה, כי לא כתוב בתיק הרבה, אהה, אתם צודקים בדיוק
בעמודיה הכנסות רשום: הח'  קרוקובסקי הפקיד לקופת הקבוצה 5
וחצי לירות ו -25 גרוש. האם זה שם משפחתך,  התוכל להראות לי
בבקשה את הפספורט שלך?
"בבקשה" מיהר מאצייק להוציא מכיסו את הדרכון. מיד, מבלי נתבקש
הוציא גם  רוביק את דרכונו.
"תודה, הנתונים בדרכונים ובקלסר ההכנסות  נכונים. בסדר. ניגש
עכשיו לפרשת דרישות שלכם.."
"אני סבור, שהן צודקות וחוקיות" קרא מאצייק.
"הן בהחלט צודקות,  אבל רואה אתה לגבי 'חוקיות'  הן שונות.
סבורה אני, שעוד בטרם הצטרפתם לקבוצה, הסבירו לכם המדריכים
שלכם, מבלי להזכיר את בוסל, שמעתם בטח עליו, שהקבוצה בנויה על
חוקים, שהאסיפה כללית של כל החברים מחליטה עליהם, כל עוד שהם
אינן פליליים ועל ידי כך מתנגדים לחוקי הציבור, שמחוץ לקבוצה.
כן,  אסיפת הקבוצה יכולה להחליט על  איסורים כלשהם, שלא
מקובלים במקומות אחרים.  אם אינני טועה, הסביר לכם זאת  החבר
שלום, נכון"
"כל זה לא מעניין  אותנו עכשיו, לאחר שהודענו, שאנו עוזבים את
הקבוצה ומלבד הכסף הפרטי, שהפקדנו, איננו דורשים אף גרוש בעד
ימי עבודה, שכל פועל אחר היה דורש."
"תמורת העבודה, קיבלת מזון, לינה, בגדי עבודה, מים חמים, שירות
סניטרי, כלומר ניקיון בחדר, בו גרת, מבלי לדבר על שירותי
הבריאות, שהחובשת או אם יש צורך הרופאה, היו מספקות לכם.."
"טוב ,לא במקרה קיבלת  כיסא של המזכירה. את מומחית בדיבור. אבל
זה לא נוגע לנו. בקיצור, האם אנו נקבל עוד הבוקר, מבלי שנכנס
בסימפוזיונים את כספנו?"
"כספכם? מרגע שהצטרפתם לקבוצה מרצונכם הטוב ואף שוטר לא הכריח
אתכם, כמו שמכריחים אסירים, ומרגע שתוך הבנה  וידיעה מלאה,
שבקבוצה לא  קיים כסף פרטי, מסרתם מתוך הכרה חלוצית, מבלי
שמישהו חקר אתכם או דרש  מכם את כספכם הפרטי למזכיר הקבוצה,
שרשם באופן רשמי בספר ההכנסות של הקבוצה, שמסרתם כל  כסף, הכסף
הזה הפסיק מאותו הרגע להיות שלכם והפך לחלק של הכנסות של כל
הקבוצה. זאת א) . נוסף לכך קיים ב) לא פחות חשוב. כפי שבטח
ראיתם אין בכל מקום כתובת, המצביעה על קיום של 'בנק'. במלים
פשוטת, לנו, ובוודאי ולא במזכירות שכל גנב יכול בלי כל מאמץ
לפרוץ, אין שום בנק, כמו בעיר, השומר על  הכספים שהלקוח מפקיד
בו תמורת ריבית מסוימת. כל כסף שאנו מקבלים מהגזבר של קרן
הקיימת בעד עבודתנו או הלוואה שאנו משיגים בבנק, מוציאים אנו
עוד באותו השבוע בעיר, חיפה או תל אביב לרכישה דחופה של מזונות
לחברים ולהבדיל לבהמות ועופות והעיקר כלים יקרים מאוד,
שבלעדיהם אי אפשר לפתח את המשק. וזאת היא עבודתם של הגזבר
ומרכז  המשק".  
"אבל אנו מסרנו את הכסף למזכיר הקבוצה.."
"והוא כבר למחרת,  מסר אותו לגזבר, מבלי לשאול אותו: "מה תעשה
עם הכסף הזה?"
"אז לך אין כל כסף?"
"יש, אבל  הוא נקבע לפי התקציב, שקיבלתי."
"וכמה קיבלת לפי התקציב?"
"מעט מאוד. גם הדרישות של החברים הן מעטות. לא כל יום עוזבים
שני חברים את הקבוצה. יש  שמבקשים לנסיעה דחופה לחיפה  או תל
אביב, בדרך כלל מסיבות בריאותיות, שמאשר בכתב ידו החבר
אברהם..
"זה הסנדלר?"
"החבר אברהם לא נולד סנדלר והוא נוסף לתפקידו הוא יושב ראש של
ועדת הבריאות .וכדי שלא תחשבו, שעל ידי הרמת הקול תוכלו להשיג
כל סכום, שתדרשו, אראה לכם את הגיליון הזה, הניצב לפני עיני כל
הבא למזכירות ואתרגם לכם, תוך תקווה שבעוד זמן קצר, לא אצטרך
להשתמש כאן בהרי נצרת, בשפת גויים. אני מתרגמת: מחירון!! חבר
שיוצא העירה  עם נהג הקבוצה וחוזר אתו לפנות ערב - שלושה גרוש
לארוחת הצהריים  ו- 5 מיל לגזוז אדום או צהוב (אותו המחיר).
חברים שיוצאים לטיול שנתי לשבוע ימים -5 גרוש. להזכיר להם, שהם
יערכו את הטיול בלי תחבורה ציבורית, מלבד הנהג שלנו, בדרך כלל
ברגל  או בטרמפ במכונית הנוסעת לכיוון שלהם. הסכום נקבע על פי
הנחה, שהם יקבלו  ארוחה  ולינה בכל קיבוץ שיגיעו לפנות ערב, אם
רק יציינו את המקום שממנו באו. להמליץ על המוזיאון בעין חרוד
ובית כנסת בבית אלפא (הפרוספקטים במגירה התחתונה).חבר ותיק
שעוזב את הקיבוץ בהתאם למעמדו  מקבל 3 לירות, חבר פשוט -לירה
וחצי והסעה  העירה." זאת היא החוקה ולפיה על המזכירות
להתנהג."
"אבל אני נתתי לקבוצה יותר מלירה אחת וחצי!"  התפרץ  מאצייק.
"לא צריך להרים את הקול, אני ברוך השם לא חרשה. לקחתי זאת
בחשבון. לאחר שהפקדת סכום רציני, ארשה לעצמי ואני אצטרך לשאת
באחריות בעד המעשה, לתת לך, כמו לחבר ותיק  3 לירות!  זהו
הסכום המירבי, שאנו מוצאים ואילו לך רוביק, בהתאם להפקדתך רק 2
לירות ונוסף לכך שתי ארוחות צהריים, כלומר 6 גרוש, נעגל את
הסכום ל -10 גרוש."
"אבל אני נתתי יותר מ -2 לירות ו 10 גרוש", מחה אף רוביק בקול
מוגבר.
"שמענו. לא אחזור על סעיף א) הקובע, שאנחנו לא בנק ולא אחראים
לכסף המופקד ובכלל אם תראו את תכולת הקופה, תראו, שאין לי יותר
כסף."
היא הוציאה מתוך קופסת פח עגולה מפתח קטן .מתוך המגירה האמצעית
הוציאה 'קסטה' לא גדולה עם מדבקה, שעליה רשום היה ב'לורד'
כחול: "הוצאות המזכירות". לאחר שפתחה את התיבה , התגלו בה כמה
שטרות של לירות וערמה קטנה של גרושים.
"זהו כל הרכוש של הקבוצה?" שאלו שניהם בתדהמה.
"לא. הסכום,  שחברי הקבוצה מרוויחים נמצא בידי הגזבר, אך הוא
לא מחזיק שום כסף, כמוני ולרשותו יש רק פנקס צ'קים ועליהם הוא
רושם את הסכום תמורת סחורה, שרוכש ובמקרה שהוא עובר את הסכום,
שהפקיד ל"בנק הפועלים" מקבל הוא  ממנהל הבנק, הוא חבר אלי,
טלפון דחוף: "שלום שלום. מה שלומך? אני מצטער להודיעך, שעברת
את הסכום המופקד בסניף שלנו  ואודה לך, אם,  עד שלא יחול
שינוי, תפסיק לחתום על  הצ'קים". ואז כשניגש לשלום חבר, שמקרה
שלו באמת דחוף ("חיים או מות"), ומבקש סכום כלשהו, עונה לו
שלום: "חבל לדבר. אין כסף!" והוא לא מוציא עוד הגה מפיו.
ועכשיו,  אתה מאצייק   הואלנה לחתום על קבלה זאת את שמך.
להבנתך אני מתרגמת מה שכתוב:"ח' מצייק קרוקובסקי, שעוזב את
הקבוצה ובהיכנסו תרם סכום מסוים, קיבל לפי סעיף  "הוותיקים"
סכום של 3 (שלוש!) לירות וזאת הוא מאשר בחתימתו."
לאחר שהכניס  תוך הבעה מזלזלת את השטרות לכיסו, בא תורו של
רוביק.
"זהו. אני רוצה לקוות שבדרך תשנו את דעתכם ותחזרו בכם ואחר
שלמדתם
מחבר שלום את חוקת  כל הקבוצות, ושמעתי עליכם, שאתם פועלים
חרוצים, לא תהיה לכם בעיה להשתלב בחיי הקבוצה. במקרה זה תפנו
אלי ואני אעלה את  המקרה הזה בשיחת הקבוצה   ואני בעצמי  אצביע
בעד קבלתכם מחדש לקבוצה."
"תודה רבה חברת מזכירות בעד  המלצה שלך, אבל לא יהיה כל צורך.
הקבוצה בניגוד להכשרה, שאותה גמרתי בהצטיינות, היא פשוט לא לפי
טעמנו והעזיבה שלנו היא סופית. אין שום 'להתראות'. תודה רבה
ושלום!"
"שלום!" השיבה להם סוניה בקול קר.
מיד אחר כך מיהרו שניהם למחסן הבגדים, שבו מסרו את  המזוודות
שלהם והבגדים, שהביאו מפולין. אחת החברות התנדבה לעזור להם
בחיפוש אחרי הבגדים  שהביאו אתם והלבנים.
"לא קשה להכיר את שלוש  כותנות שלי. הן כולן מכוסות בריבועים
צבעוניים. זאת היא האופנה, שכל הצעירים לבשו אצלנו."
"אופנה של הכושים והאיים ההודיים", הגיבה מיד שרה, שזה עתה
סיימה קורס להלבשה ותולדות האופנה."
"לכל אחד טעם משלו ואינני מכריח אף אחד לאהוב את  הכותנות,
שאני לובש", ענה בקול קר מאצייק. "לגבי המכנסיים, האם אינך
טועה? הם טובים בשביל  גמד או ילד?"
"שרה, מה את עושה? לפי הגובה שלו הוא צריך היה ללבוש מס' 8
ואלה הם 6."
"לא איכפת לי באיזה מספר הם נמצאים. אני פשוט רוצה לקבל את
המכנסיים שלי", קרא בעצבנות מאצייק.
"האם אתה זוכר איזה צבע היה למכנסיים?"
"בוודאי שאני זוכר, אחת שחורים למקרה חגיגי, אחת בתכלת גם לא
ליום יום ואחת באפור ליום יום, מלבד אלה שאני לובש  עכשיו."
"איזה מזל! ", קראה שמחה, שבאה לעזרתה של שרה, "הנה החבילה,
שלושה זוגות מכנסיים, שעוד איש לא לבש. הם באמת מתאימים אולי
ליהודה, אבל הוא יסרב ללבוש אותם."
"אני אהיה אחרון שאבקש אותו. האם אפשר לקחת אותם? וגם את
המזוודה שלי, שמונחת כאן בפינה. אגב מה עם הפרווה שלי, שאמא
דחפה ל למזוודה ברגע האחרון, כי חשבה שכאן בהרים יש תמיד שלג
ואולי גם קרחונים."
"הפרווה? חבל, שאתה לוקח אותה. בדיוק דיברנו שבבוא הפורים
תתחפש אחת החברות לדוב, נוסף למסכה וחבר שלה יוביל אותו
בשרשרת."
"הפרווה זאת לא נועדה למשחק והיא עלתה לאמא, מספיק כסף ובמקום
שאני אסע, היא תהיה בהחלט נחוצה."
"האם אתה רוצה לנסוע לחרמון? אתה יכול לראות אותו כל בוקר
מכאן."
"הוא מתכוון לסיביר", העירה אחת החברות בנימה צינית. האם את לא
רואה שהוא עוזב את הקבוצה ואולי הוא מתכוון לחזור  לארץ
צפונית?"
"בדיוק ככה" הכריז מאצייק.
לגבי רוביק, שלא התבלט ולא השתתף בשיחה, לא היו כל בעיות. כל
חולצות  שאותן הוציא מתא  החולצות היו מסומנות מאחורי הצווארון
וגם למטה באות רקומה 'ר'. אותו הדבר חזר גם בתא המכנסיים. לגבי
הגרביים הוסיפה לו האפסנאית הראשית שני זוגות בתור "פרס
להתנהגות ללא דופי".
"אני רק מקווה, שהגרביים של הקבוצה  ישתלבו עם הנעליים שלך
העירוניות", הוסיפה תוך חיוך.
"אשתדל" הכריז רוביק." תודה ואולי בעוד שנים אם אבקר בקבוצה
שלכם, אגש למחסן שלכם ואגיד לך, אם הגרביים השתלבו בעיר."    
כאשר  שבו אחרי צהריים, עייפים מהתרוצצויות לנוח קצת ב"חדר
הרווקים", נדהמו מהשינויים שחלו בזמן כה קצר בחדרם. שני
"הגרמנים", שישנו בחדר שלהם, נעלמו יחד עם מיטותיהם. בצד שלהם
הסתובב שלום בליווי שני חברים לא ידועים להם. כשראה אותם העיר
בנימה לגלגנית:
"אני רואה שעוד לא נסעתם והאוכל בקבוצה שלנו מצא חן בעיניכם."
"היינו עסוקים במזכירות ובמחסן בגדים ובכל מקום הצטרכנו ללמוד
את תורת הקבוצה", הסביר בסבלנות רוביק.
"בסדר, לא הפסדתם הרבה. בסך הכל חצי יום עבודה. ועכשיו , אם
אתם כבר נמצאים כאן, תואילו להעביר את המיטות, שעליהם ישנתם
לחדר השני, כדי לא להפריע לנגרים."
"לחדר השני והיכן נמצא החדר השני?"
"שם בפינה הימנית. אנו מחסלים את "חדר הרווקים" ומחלקים אותו
לשני חדרים יותר קטנים לטובת שני זוגות, שגם הם זכאים  לקצת
נוחיות במצבם."
שלום, על אף מעמדו כגזבר ויושב ראש ועדת הדירות היה  צנוע
בענייני משפחה וכן התפרסם בדיבור מצומצם, כדי להודות שפינה זאת
שבה הם ישנו, תשמש בעתיד לחדר המשפחה שלו. הוא רק הוסיף:
"ברור, שהבנות תצטרכנה  לטרוח קשה, כדי לנקות את הרצפה, קירות
ולהוציא כל זכר של שכיבה בנעלי עבודה על המיטות ומשחק בטומאה,
שאף בחלומות זוועה לא חדרה למחשבות של חבר איזשהו."
איש לא הגיב. השניים העבירו את שתי המיטות לפינה, שנתבקשו
ואחרי שהניחו את המזוודות המלאות שלהן על יד המיטות, השתרעו
באופן הפגנתי כשהנעליים עדיין על רגליהם על המיטות, כיסו את
עיניהם בידיהם לסימן, שניתקו כל קשר עם הנעשה בחדר בצד
השמאלי.
למחרת זמן רב לפני ארוחת הבוקר הניחו את המזוודות שלהם ליד
המכונית של הנהג ותוך שהם מתחלפים  ואחד מהם תמיד נשאר ליד
המכונית, חטפו כל מה שהיה מוכן כבר על השולחן, ארזו בדף של
העיתון, מבלי להסתכל, אם הוא מכיל מודעות או ידיעות אקטואליות
ומיהרו להחליף את השומר על המכונית. כאשר הרגיש הנהג, שזה עתה
יצא מחדרו ברוביק רץ מחדר האוכל וחבילה עדיין לא ארוזה בידיו,
קרא לו בקול חמור:
"מדוע, עליכם להתנהג "כגנבים בלילה" באמצע היום? האם מישהו
העיר לכם פעם: "חבר, קמץ באוכל" או "חבר, אתה אוכל יותר מדי!".
למה לחטוף ומה החיפזון? אני אברח לכם? ואולי העבודה בחיפה,
שמחכה לכם תברח? אני קודם ארחץ את פרצופי ואחר כך אחסל בנחת
בחדר האוכל את הסלט הטעים שהכינה ביאנקה וציפורה החמודה אספה
בגינה שלה. גם אתם יכולתם באותו הזמן לאכול בנחת ולא מה "דבר",
שאיש עוד לא קרא אותו."
"פחדנו שתברח, כמו אתמול!"
"אני אף פעם לא בורח. אם אומרים לי: "מחר יש לך שני נוסעים",
אז אני מחכה להם, גם אם הם מאחרים. ועכשיו תחליטו, אתם רוצים
לאכול, כמו בני אדם או לחכות לי, לכל הפחות חצי שעה, כי יש לי
גם סידורים עם האקונומיסטית ומרכז המשק?"
"נאכל גם אנו סלט!" הכריז מאצייק.
"בסדר. אז אין צורך לעמוד על יד המכונית, שעלי עוד למלא אותה.
אאסוף אתכם בחדר האוכל ואת המזוודות תשאירו כאן. איש לא יגע
בהן."
מאצייק  הושב על יד הנהג ואילו רוביק עלה לתוך המכונית ונהנה
מהנוף שהיה  נעלם מאחריו. עוד מעט הרגיש מאצייק , שהסידור הזה
לא נוח. במשך כל הדרך לא החליף עם הנהג אף מלה, כי דניאל דור
(שמו הקודם היה דורמן) היה ידוע   מקנאותו לעברית ואף דיברו
עליו, שבזמנו החופשי בעיר, היה מצטרף לפעולות של "קנאיי עברית"
ועתה לא  היה מוכן  להשפיל את עצמו בשיחה בשפת לע"ז עם עוזב את
הקבוצה ואולי אפילו יורד.
כעבור חצי שעה, כשהבין משפת התנועות, שהנוסע שלו מבקש אף הוא
לעלות לתוך המכונית, עצר את המכונית בצד הדרך, וכאשר חש, שאין
התנועה בכביש עלולה לסכן את "הפולני", עזר לו לעלות  בחלק
האחורי של המכונית. עתה יכלו שני הידידים לדבר באופן חופשי וכל
אחד גילה לפני ידידו את צפונות לבו. בשלב מסוים שאל מאצייק
בצורה ישירה:
"תגיד לי רוביק, לאחר שאתה  החלטת לפי שעה להישאר ולא להמשיך
אתי באונייה, שבאנו, ענה לי בכנות, אבל בלי בושה וגאווה עצמית,
זה אני מאצייק. האם אתה זקוק עד שתסתדר לכמה לירות?"
"כמה לירות." נדהם רוביק. "לפי ידוע לי, קיבלת סך הכל שלוש
לירות ואותן תצטרך לנסיעה."
"שטויות. יש לי בכיס  יותר מכמה שיש ב'קסטה' במזכירות."
"איך זה?"
"פשוט לא  נתתי לקבוצת הקבצנים את כל הכסף, שקיבלתי מהבית.
רואה אתה, בטרם נפרדתי מהבית ניגשה אלי סבתא, שכפי שידוע  לך
אהבה אותי מאוד ואמרה לי:
"ראה מאצייק, אני לא מדברת, מה אתה עושה לאבא ואמא, שהשקיעו בך
את כל כספם תוך תקווה שבבוא היום יצרפו למשפחתם עורך דין
כשרוני, אבל בשבילי בלי כל צפיות לכבוד שתוסיף למשפחה, לי פשוט
תחסר, כמו אוויר לנשימה, ואם תעזוב אותי, פשוט לא יהיה לי טעם
להמשיך לחיות. אחרי הכל, מי גידל אותך וטיפל בך, אם לא אני?
עכשיו, כשהחלטת לצאת לארץ רחוקה, לא  ידועה אף לך, ברצוני
לנסות, שמא אולי יקרה נס ויהיה טעם לחיי. רק אל תדקלם לפני:
"אין לי כל צורך בשום דבר. הקבוצה בנויה בצורה כזאת, שתספק
ליחיד, שמתמסר אף הוא לה, כל דבר."  זה טוב בתיאוריה. בחיים לא
תדע בשום אופן, מה שיקרה לך. איך אמר המשורר הגרמני  הגדול:
"ירוק כל פרי של תיאוריה ובשל  לטעימה פרי המציאות". לכן אל
תתווכח אתי, קח את השקית הזאת, שבה תפרתי את כל חסכונות שלי.
25 לירות ושמור עליה בכל מקום ובכל אירוע. זאת היא עתידך.  אם
אי פעם תחליט, שאורח החיים, שהחלטת לקיים הוא לא בשבילך ואחרי
הכל יש לך שאיפות אחרות מלהיות פועל פשוט, או כפי שאתה חולם:
"רועה בהרי הגליל", כבוד גדול להיות רועה. אם כן, אם תחליט,
שאתה לא בנוי לזה, אל תחכה אפילו יום אחד. אם לא ייתנו לך
בקבוצה, שלה אתה רוצה להקריב את חייך, יש כאן מספיק, שתוכל
להפליג באונייה  הביתה. אל תעשה בושה לסבתא שלך ושלא תעיז
להלוות מהדודה יולה, שגרה בחיפה. תוכל ממנה לטלפן לנו, שאתה
חוזר. נכין לך את החדר שלך ואת האוכל, שאתה כל כך אוהב, אבל
שלא תעיז לקחת ממנה אף גרוש.  איני רוצה שתשבע לי. די לי מלה
שלך, שתשמור על הכסף". ועכשיו רוביק, יש לי די והותר לנסיעה
באונייה ואילו אתה בימים הראשונים, עד שתסתדר ותקבל משכורת,
תזדקק לכסף. אז כמה אתה רוצה?"
"הבטחת לסבתא, שלא תפתח את השקית ורק לנסיעה הביתה ואולי אפילו
איזה מתנה בשביל ההורים, לאחות שבינתיים גדלה והעיקר הפתעה
לסבתא. תחשוב במה תוכל לגרום לה  נחת?"
"היא תסתפק בזה, שתוכל  תוך בכי להרטיב את פני. אבל אם אתה לא
רוצה מהכיס, יש לי  שלוש לירות מהקבוצה."
"ולי יש שתי לירות ושתי ארוחות צהריים וגם לכוס גזוז. לא,
מאצייק, תמיד שמעתי אותך, אך הגיעה הזמן, כשדרכינו נפרדות,
שאסרב לך ואבנה את חיי בלי פילנטרופיה ומבלי כבר בתחילה להיות
חייב למישהו, אפילו לחבר הטוב ביותר".
"בראוו, חבר רוביק, זאת היא תשובה הראויה לגבר. בלי פילנטרופיה
ובלי תלות בחבר. לבד, בכוחות שלך, זאת היא דרכו של גבר. גם אני
הייתי נוהג כמוך", נשמע לפתע מתוך התא הנהג.
הקול, שדיבר והיה מובן היה בשפה פולנית צחה, שהנהג כל הזמן סרב
להבין. רק עברית! אין זאת, כי  "הלוחם לעברית" הקשיב כל הזמן
לשיחה שלהם. המכונית התקרבה ל"צ'ק פוסט", כניסה לעיר. עתה לא
היה זמן לריב, להתרגז, שהנהג במסווה "דבר עברית" ולא מבין
פולנית, הקשיב כל הזמן לשיחה שלהם ומחר יוכל  לספר במקלחת, איך
הפולני "הירוק" סידר את שלום  והחזיק כל הזמן  בכיסו סכום כסף,
שלא היה ברשותו אפילו של  הגזבר של קיבוץ כלשהו.
עתה עצר הנהג את המכונית ושאל שוב בשפה העברית: "לאן?" והוסיף
מיד בשפתם: "דוקוד?" שניהם ענו בקול אחד:פורט!"
"נמל? ים? מים" שאל בתמיהה.
"לא  מים! קראו "אספלט, בית , בית"
"אהה. רחוב הנמל, רחוב! איזה נומר (מספר).
כאן שלפו שניהם מתוך תיקיית  כיס שתי  פתקאות ועל אחת רשום היה
באותיות לועזיות: "אברהם ויעל אגוזי, רחוב הנמל 46 . יופי.  זה
בדיוק מצד שלי. חבר תתכונן לעזוב באופן סופי את שרידי הקבוצה,
בצורת 'טרנטה' זאת. אם פעם סבתא שלך תוריש לך כסף, שתוכל לרכוש
"מרצדס", תודיע לי בטלפון לבן ואני אהיה מוכן לנהוג אותך אפילו
לסוף העולם. טוב,  את זה לא אתרגם. חבר, מזוודה, באגאז'. אתה
אומר: שלום!"
"שלום, שלום ולא להתראות!" קרא מאצייק בדרכו לבית.
"אתה רואה איזה חבר הוא לך? אפילו לך לא אמר: שלום. סתם שלום
ואפילו לא לחץ את ידך. ידיים. יד-ידיים. המחיש לו את לחיצת יד.
"ואתה,  לאיזה דודה אתה רוצה? אוהו. אתה ממש מפתיע אותי. "בית
החלוצים", ככה כתוב ממש. זה בבת ים. גם זה לא רחוק מכאן. אביא
אותך עד  ל"בית החלוצים" ואמליץ עליך לפני חרמוני. זהו חברי
עוד מימי ההכשרה. תקבל חדר טוב ויחס מיוחד, עד שתסתדר. מבין?
לא, אין דבר. "בית חלוצים" טוב, טוב מאוד, זה אתה מבין, כל
חלוצים שאין להם קבוצה או שרוצים להיות בעיר בבניין, בית, בית
בית, למעלה. אתה מבין?
"מבין, תודה. אתה  מדבר עם חרמוני.."
הי, איך הבנת כך מהר עברית?"
"אני לומד, אתה לומד, הוא לומד.."
"ממש פלא. הנה הבית. חכה כאן רגע ושב בקבינה, שאיזה גנב לא
ייכנס, אתה מבין?"
"מבין. גנב זה כמו ביידיש א גנף".
                                                       
כשמאצייק נכנס לדירה של משפחת אגוזי  והניח את המזוודה בהול,
לא ניגש אליו אף אחד. רק אחרי שקרא בקול רם: "שלום לדודה. אני
הוא מאצייק קרוקובסקי", קפצה עליו אישה שמנמונת, לחצה אותו
בכוח אליה וכיסתה את פניו בנשיקות רטובות,  שהפיצו ריח של דג
מלוח ובצל 'מרינט':
"מכל קטן שלי. כשראיתי אותך פעם אחרונה היית קטן ואף אז
התביישת לתת נשיקה לדודה שלך. אברום, איפה אתה? בוא תראה במו
עיניך את הבן של גניה. היא החליפה עכשיו את  השמות למאצייק
קרוקובסקי, בכדי למצוא חן בעיני הפולנים. הביט רק איך מכל שלנו
השתנה. ממש גליית."
" שלום  מאצייק, שאנו פעם קראנו, ככל יהודים מכל. ברוך הבא
בקורות בית אגוזי. אף על פי, שאחרי שעלית ארצה לא  מיהרת לקפוץ
אלינו. הנהגים ממשמר הגליל באים לחיפה כמעט כל יום ויכולת לכל
הפחות להגיד: שלום. ולגבי שמך, שהוריך שינו לך, אל תדאג, משרד
הפנים ישנה לך תוך כמה דקות את שמך הפולני למיכאל העברי. שזאת
תהיה דאגתך האחרונה."
"אני מצטער לאכזב אותך מר אגוזי.."
"למה  הרשמיות זאת ואתה אינך קורא לי פשוט דוד אברהם או רק
'דודי'?"
"אם כן דוד אברהם, אני מודיע לך, שלא אשנה את שמי הפולני,
שהורי החליפו, מסיבה פשוטה, שאני חוזר הביתה."
"לקבוצה? אז לשם מה סחבת אתך את המזוודה. פחדת, שהנהג יטפל
בה?,
"לא. לא הבינות אותי. אני חוזר הביתה, לבית שלי לאבא, לאמא,
לאחות ולסבתא היקרה שלי."
"ככה? אז למה אתה לא אמרת לנו קודם? שמעת יעל, הבחורצ'יק הזה,
הגלית הנוראי פשוט מתגעגע  למשפחה והחליט לשוב הביתה."
"אתה שב הביתה?" הצטעקה הדודה יעל. "הוי אלי צריך מיד להודיע
לגניה. איפה משקפים שלי ומחברת הטלפונים. מתי שצריך אותה, היא
נעלמת."
היא רצה לטלפון, הנסתר מאחורי עציץ עם דקל  גבוה והחלה בעצבנות
לחייג. מיד אחר כך צעקה לתוך השפופרת:" הלו, משפחת קראקובר,
טוב שיהיה קרוקובסקי, אפשר לדבר עם גניה, מדברת? גניה יקרה
שלי, יש לי בשבילך בשורה משמחת.."
"בשורה? מי בעצם מדברת? יעל? אהה יולה. מה קרה לקול שלך. פחדתי
כבר, שאיזו ערביה מדברת אלי..המבטא הזה המזרחי. ממש  הבהלת
אותי!"
"מצאה  זמן להיבהל. אנו גרים בשכונה מלאה ערבים והשכן הטוב
ביותר שלנו הוא ערבי,אחמד."
"יעל, מה את מבלבלת לה את המוח עם אחמד שלך", התעצבן הדוד
אברהם, "תני לי בבקשה את השפופרת. הלו, גניה, מדבר אברום, בעלה
של יולה, אני שמח להודיע לך, שבנך  מאצייק  נמצא אצלני בבית,
כן בחיפה, והוא הודיע לי זה עתה, שהוא מתכונן לשוב הביתה, כן
אליכם. את רוצה לשמוע את קולו ?,כן? מאצייק, תיגש אלי"
ואחרי שמסר לו את שפופרת הטלפון, נשמע קולו השבור מהתרגשות של
מאצייק:  "ממושקה, אני  לא רוצה לנצל יותר מדי את הטלפון של
הדוד אברהם, אבל תמסרי לכולם, שאני גמרתי עם הקבוצה ומיד
כשאחזור הביתה אמשיך בלימודים, שהתחלתי. דרישת שלום לבבית
לסבתא.."
"אני שומעת אותך מאצייק שלי" נשמע מיד קולה של סבתא. החזרת לי
טעם לחיות. להתראות, יקירי, אני כבר רצה למטבח להכין לך
'שטרודל' עם דובדבנים, שכל כך אהבת. עכשיו יהיה לי בשביל מה
לחיות.מאצייק  חוזר!"
דמעות נראו לפתע בעיני הגבר החסון. הוא מחק אותן מיד בידו,
החזיר את השפופרת לכנה והודה בקול נרגש:
"תודה רבה לכם מקרב לבי. שיחה זאת הייתה שווה יותר משק זהב."
"בסך הכל  לירה וחצי" ציין בקול יבש הדוד אברהם, "יש לציין
שאתה אינך פטפטן, אלא גבר שכל מלה שלו זהב, שק זהב. ולגבי
עזיבה שלך הפתאומית, יתכן שהצדק אתך ושמוטב להיות בבית עורך
דין, אני בטוח  שתהיה  מקובל, מאשר עובד שחור  על הסלעים בכפר
מרוחק מאלוהים."
ואמנם מאצייק שהיה חרוץ, סיים את חוק הלימודים והתכונן להשתלם
אצל עורך דין ידוע, ששמו הלך לפניו, אבל הגורל  המשתנה  שינה
את תוכניות שלו. עלייתו של היטלר לשלטון, צעדי הצבא המתקרב
לגבול פולין, הניעו את השלטונות לגייס את מייצ'יסלב קרוקובסקי
לשורות הצבא. על סמך השכלתו נשלח מיד לקורס לקצינים. יום אחד
אחרי העדרו זמן רב מביתו הפתיע את משפחת קרוקובסקי קצין גבוה,
שבעקבותיו נמשכה חרב ארוכה. רגע אחד עמדו נדהמים, עד ששמעו את
קולו של בנם:
"מתכבד להציג את עצמו, מייצ'יסלה  קוקובסקי,קצין מוביל של פרשי
הבריגדה השלישית!"
"קצין  פרשים?" קראו שניהם בתימהון. עד כמה שהם זכרו אותו,
אפילו בהיותו ילד לא עלה  אפילו על סוס עץ מתנודד.
"ומה זה קצין מוביל?"
"פשוט לפני ההתקפה מכריז הקצין המוביל: "אנו יוצאים עתה
למערכה, כדי לקצץ את החזירים הנאצים ונעשה  מהם  סלט. ועכשיו
היכונו,  קדימה אחרי!  נגד  אוכלי החמוצים השמנים. הבאתי לכם
גם מזכרת ממני, במקרה, אי אפשר לדעת מאומה!"
הוא הוציא מתוך התיקייה המבריקה צילום של  פרש על סוס לבן.
גבר תמיר, היושב זקוף על סוסו, כאילו חלק ממנו. ידו הימנית
אוחזת בקלות במושכות הסוס ואילו השמאלית נחה על ידית החרב,
המוכנה כל רגע לשלוף אותה במהירות ולהכות את האויב. כאשר
התבוננו ההורים בצילום, נאלצו נגד ספקות שלהם, להודות, ללא
גאווה אגואיסטית של הורים, שאין פרש יותר נאה  בכל הבריגדה
השלישית.
ביום הפלישה , פתחו החיילים הגרמניים את השער הכבד, המפריד
ביניהם לבין פולין, שעוד מעט תהיה שלהם. במעבר הונחו שלוש
מכונות ירייה כבדות  ולא הרחק מהן עוד שורה של מכונות ירייה,
שהיו צריכות לגמור את העבודה , ששלוש מכונות ירייה התחילו.
כאשר האבק המתמר, שמתוכו נשמעו צעקות נלהבות "הורה!", סימן
התקרבותם של הפרשים האמיצים,  פתחו שלוש מכונה ירייה כבדות באש
בלתי פוסקת, שלא התקשתה לקצור בין רגע, גל אחרי גל  המתקרב.
הפרשים שהופלו מהסוסים הנפגעים, ניסו לזחול אחורה וחבריהם
בשורה האחרונה למראה הטבח, סובבו את סוסיהם, כדי לנוס מגיא
ההריגה. באותו הרגע פתחו מכונות הירייה בשורה השניה, באש
נמוכה,  שטאטאה את כל השטח באופן יסודי מתחת רגלי הזוחלים
והמנסים לברוח. חיל הפרשים האמיצים של הבריגדה השלישית הפסיק
להתקיים.
מאז נעלמו כל עקבות וסימני חיים של הקצין מייצ'יסלב קרוקובסקי.
כעבור שלושה חדשים נעלמו גם  עקבות כלשהם של משפחת קרוקובסקי,
שנאלצה לעלות לרכבת, שהובילה אותה למחנה השמדה.
                                                   
אחר לגמרי היה גורלו של ראובן גבריאלי, הוא רוביק, חברו של
מאצייק לשעבר.בסיוע בית החלוצים, או בעצם החבר חרמוני, השיג
רוביק עבודה  בבניין בן חמש קומות, העומד להיבנות. אמנם בימים
הראשונים סחב דליים עם בטון לקומה השנייה, אך כבר  כעבור
שבועיים נתמנה למנהל עבודה של קבוצת פולנים, כשהוא מתרגם להם
בשפתם את דרישות הקבלן הראשי. ברור שהעלייה הייתה קשורה בהעלת
משכורתו. באחד הימים הכיר במסעדת הפועלים את יוכבד,   המגישה,
תימניה, בעלת עיניים  מבריקות ותמיד מחייכות אליו. הם התקרבו
במהרה. הזיווג היה ממש מן השמיים.
כשנודע לרוביק, שיש לה דירה משלה, אמנם צנועה, אך  מבטיחה
פרטיות , שכנע אותה להפסיק לעבוד והבטיח לה לדאוג לפרנסתה,
בתנאי שכל יום תיתן לו שיעור בעברית, דיבור, קריאה וכתיבה.
בהיותם יחד  הוקסם משיריה התימניים, במבטא שונה מזה של חברי
הקבוצה ובקול מסלסל, שאף פעם לא שמע, שם בארץ המרוחקת. למרבה
מזל, מצא יום אחד אקורדיון מתחת למיטה שלה. כאשר שאל אותה, מה
עושה כל נגינה זה   מתחת למיטה ענתה בלי חשק:
"בטרם נאלצתי לעסוק במלצרות, שלח אותי אבא בגיל צעיר למורה
לפיתוח הקול, קנה לי אקורדיון, שאנסה ללוות את עצמי בכלי
נגינה, ברוך השם, היינו מסודרים. לאבא שלי , שהיה צורף כשרוני,
הייתה חנות עם תכשיטים  ומזכרות שונות מארץ הקודש, שבדרך כלל
היו תיירים רוכשים אותם. אבי היה יושב בדרך כלל בבית המלאכה
ועובד ובחנות ישב בן דוד שלו, שאבא אהב אותו ואימץ אותו לעסק.
יום אחד התפוצץ הכל. דודה התפרצה לתוך בית המלאכה של אבי
וסיפרה לו, שבנה יצא לפנות ערב מהבית  והשאיר לה מכתב, בו
הודיע, שהוא עוזב את הארץ ונוסע לאמריקה, בה יש ברצונו לפתוח
חנות עם תכשיטים. כשמסרה זאת לאבי, רצו שניהם לחנות, בה עבד בן
דוד.  כל החנות הייתה ריקה לחלוטין, המגירות נקיות. הכל נעלם
ומאז הפך אבי העשיר לקבצן. לא היה כל טעם להתלונן במשטרה. הוא
היה כבר בספינה, בדרך לאמריקה וחוץ מזה, על מי היה לו להתלונן?
על פושע זר? לא, בן משפחתו, שהוא בעצמו קירב אותו, דם מדמו.
ואז הוחלט, שאני  די כבר התפנקתי ועלי לחפש מיד פרנסה כלשהי.
אמא, כדרך נשי תימן רבות, פנתה למשפחה שכנה ושם נתקבלה כעוזרת
בית. מאז  החלטתי, כמו יהודים אחרי חורבן בית המקדש, שלא אגע
יותר באקורדיון. אבל אתה, אם  יש לך עניין בו, אתה רשאי לקחת
אותו ואם אתה רוצה, להתאמן בו, אני מוכנה  במסגרת השיעורים
ללמד אותך גם את  תורת התווים."
רוביק היה מאושר. הוא  רכש לו את רזי הנגינה והמורה שלו ,
שישבה על ידו הייתה  יוכבד, או כפי שהוא  קרא לה, כמו אמא שלה:
'יוכי'!  
יום אחד הפתיע את יונה שלו:
"יונתי, חמתי בחגווי הסלע, המוכנה את לשמוע  שיר   שחיברתי
אתמול:
"שיר? שלח אותו ל"דבר". יש הרבה  משוררים כשרוניים, שעובדים
בבניין וכותבים."
"לא זה לא לעיתון. זה בשבילך. שמא תחברי ממנו זמר ובעזרת החבר
חרמוני, נסדר לך פעם  ערב  זמרה."
"אתה חושב כך, רוביק, הדגול מרבבה ?אתה כתבת שיר ואני  אשיר
אותו מיד בערב זמרה?"
"את רוצה לשמוע?"
"כפרה עליך. אני מתה כבר לשמוע?"
"טוב. אני מתחיל. אני הוא ראובן ואת יוכבד
אני יושב ואת יושבת.."
"רגע, רגע" לא התאפקה יוכבד, מה השם הזה  מה"קריאה לתורה"? השם
ראובן מזכיר לי את  השיר " השפן הקטן שכח לסגור הדלת" כך "ראו
בן המסכן וכך הלאה. למה שכולם לא ידעו, ששמך הוא 'רוביק' , שם
המזכיר פרי אקזוטי קטן, ששמים אותו במרכז עוגת שוקולד או אבן
כזאת  יקרה וכחולה, כמו עיניך?"
"אז למה שלא ידעו כולם, ששמך הוא לא  יוכבד, כשם הטבחית השמנה
באחת הקבוצות, שאת שמה לא אזכיר  לך ,אלא, כפי שאני קורא לך:
"יוכי"?
"מסיבה פשוטה שליוכי יש רק חרוז אחד "תהפוכי" ואילו ליוכבד יש
המון, כך אתה יכול לשנות את  ה"יושבת" ללא מטרה ל"יוכבד
שוכבת", האם אתה לא חושב
שיותר טוב  לשנות את המשפט  ל "אני שוכב ואת שוכבת" שאלה
יוכבד בקול מתגרה.
"זה רעיון מוצלח. אחרי הכל את תהפכי זה לזמר, שילהיב את
ההמונים. מותר כבר להמשיך?"
"אני כולי ציפייה ורק אל תכעס עלי, אם לא אתאפק ואפסיק לך את
הקריאה. אחרי  הכל  מדובר גם עלי  ושמי מוזכר בו, יוכבד או
יוכי ואתה רוצה, שהשיר ילהיב את ההמונים."
"אני לא כועס, אני פשוט לא רגיל אם מישהו מפריע לי, בשעה שאני
קורא את השיר שאני חיברתי."
"רק לפני רגע אמרת , שאני היא שאהפוך את מה שכתבת לזמר, אז לא
מוטב שתסכים אתי, כשאני אעיר לך כמה הערות, ובמקום "חיברתי"
היומרני, נסכים שנינו ל"חיברנו"?
"בהחלט. אז אני ברשותך האדיבה, ממשיך:
"ואני חושב, האם גם את חושבת,
שאני מאוהב בך  ושגם את מאוהבת,
וכשאביט לך לעיניים
הם נוצצות, כמו הכוכבים בשמיים
ואת כולך, יותר מהירח
גם ביום כוכב זורח
ואני ואת רוביק ויוכבד
אנחנו שנינו, הרי  זה צוות.

ואז יוכי-יוכבד לרוביק תאמר:
"יפה דיברת ויפה אתה שר,
אבל החסרת את העיקר:
רק שלוש מילים תגיד בקול רם,
אל תתבייש, שישמע  אותן כל העולם,
תאמר בקולך המלטף והרך:
"אני אוהב אותך!"
ואז אצעק:" אני מאושרת
מים  התיכון  ועד ים  כינרת,
כי רוביק שלי, הוא לי, רק לי
ויוכי- יוכבד רק אותו אוהבת.
ולא יהיה צורך בפסנתר או גיטרה
כשאני על אהבה שלי שרה
ורוביק ילווה אותי באקורדיון
שישיר אתי וגם ירון
ואז יעלה קולנו למרומי החרמון,
כי במקום הרב  - האקורדיון
יחבר ל זוג את היונה עם היון
וממרומי החרמון עד לערבה
נשמיע לארצנו  -שירת   האהבה."
מעתה חיברו יחד שירים עממייים, שבעזרת חרמוני, שהתגלה
כ'אימפרסריו' מוצלח הפכו במשך הזמן לשירים , שהוגדרו
כ"ישראליים" המושרים בפי כל  העם:
"ממרומי הפיגום ובשדה
נשמע  בלי הרף שיר יפה
בלול, ברפת ובדיר
כולם שרים רק  את השיר
על ישראל, שהיא של העם,
אף אם למענה נשפך גם דם"
על אף הצלחתו בחיבור שירים, לא הפסיק רוביק את עבודתו בבניין
וכשנולד לו הבן
הראשון, שנקרא מיד 'שירי', לא היסס לבקש העלאת משכורתו ובאותה
הזדמנות קיבל  למען בנו את המניה הראשונה של "סולל בונה".
יום אחד התבשרו מחרמוני על קיום תחרות שירים ישראליים, שארגנה
מיליונרית אחת, בעלת  מפעל תעשייתי המפורסם. טובי מחברים כתבו
בשביל הזמרים הידועים את שיריהם. התחרות התקיימה באולם
הקולנוע, שבעליו  וויתר באותו היום מהצגת מערבון  למען הגברת
הנכבדה, שכיסתה לו את  מחיר הכיסאות, שממילא לא היו מאוכלסים.
הפעם בא הקהל בהמונים. אנשים מכובדים נלחמו ממש, כדי לקבל
כרטיס כניסה.
בנוגע לבחירת השיר המובחר, לא  היו לזוג  יוכבד ורוביק גבריאלי
ויכוחים. השיר הראשון שחיברו יחד הוצג לפני הקהל. כאשר נשמעו
הצלילים  הראשונים של האקורדיון , כשיוכבד מחכה לתורה, נשמעו
מתוך הקהל ובפרט קבוצת נערות, שנפנפו  לפי הקצב בידיים: "אני
הוא רוביק ואת יוכבד", עד שעלה על הבמה אחד השופטים המכובדים,
שישב בשורה הראשונה ואחרי  שהרגיע את הקבוצה הנלהבת של הבנות
הכריז:
"קהל נכבד, התאספנו כאן, כדי לקבוע, מהו השיר הישראלי הראשון
והאופייני לדרישות הוועדה לאמנות  וליתר דיוק לזמר הישראלי.
לשם כך נבחר מתוך המוסיקולוגים חבר שופטים המעולה ביותר.
בתנאים, שנוצרו, אי אפשר אפילו לשמוע את הזמר או זמרת, מבלי
לדבר על שיפוט אובייקטיבי. על דעת השופטים, אני מצטער להודיע
לכם, שאם לא  תפסיקו את ההפרעות, נהיה נאלצים לקיים את השיפוט
בלי נוכחות הקהל ואת תוצאות השיפוט נפרסם בעיתונים. זהו לא
איום כלפי רוב הקהל, שבוודאי רוצה לשמוע את מיטב הזמרים, אבל
אם הקהל בעצמו לא ישתלט על  המפריעים, נהיה נאלצים לקיים את
האיום ולבחון כל זמר לפי כשרונותיו בלי נוכחות הקהל."
האיום פעל. שוב נשמעו הצלילים המתמשכים של האקורדיון, כשלהפתעת
הקהל ואף יוכבד, שחיכתה מתוחה להופעה,  פתח רוביק  במלים
הראשונות:
"אני הוא רוביק ואת יוכבד", זהו שם השיר, של  המלווה באקורדיון
והזמרת ועכשיו יוכי, הרימי את הראש ואת הקול, ותוציאי  מלבך,
כל מה שיש לך. בבקשה מההתחלה ובכל הנשמה, יוכי!"
שוב פתח את הצלילים הראשונים ולפתע נשמעו באולם צלילים רמים,
במבטא, שאיש מעולם לא שמע ,ובליווי תנועות ידיים ואצבעות,
שהזמרת למדה מאמא שלה ואמא שלה מסבתא. לאחר שהתגברה על אימת
הקהל הדומם, שכחה יוכבד את קיומו ובאולם נשארו רק שני יצורים
מאוהבים: היא והוא, שכל צליל של האקורדיון, כאילו ליטף את פניה
ואת גופה והתמזג עם שירתה. וכאשר הגיעה לשורה :"נשמיע לארצנו
-שירת  האהבה", לא התאפקו המאזינות הצעירות ושרו אתה: "נשמיע
לארצנו -שירת  האהבה". דקת דומייה, כאילו הקהל המהופנט  בקולה,
חיכה להמשך ולפתע פרצה סערה בכל האולם.  נשים שמזמן כבר לא
שמעו מלים כאלה והתגעגעו לשמוע אותן, אף מפי זמרת, מבוגרים,
שכל חייהם היו עסוקים במלחמה  לפרנסת המשפחה או שמירה על המעמד
בחברה,  לפתע נזכרו בימים, בהם חיזרו  אחרי אהובותיהן, עתה
אמהות  לילדיהם או סבתות  ל נכדים, ואפילו השופטים, שמילאו את
השורה הראשונה והכינו את פנקסיהם השחורים לרשום כל סטייה
מהתקנון, כל שגיאה בקומפוזיציה, כולם עמדו ומחאו כפיים
בהתלהבות, בכוח, בקצב, ולא איפשרו  למחברי שיר , בעל מלים כה
פשוטות, אך חודרות לכל לב, לרדת מהבמה ולאפשר למתחרה הבא
לעלות.
התוצאות היו ברורות. השופטים ואתם הקהל איפשר ליתר המשתתפים
לפרסם את שיריהם של המחברים הידועים, אך  גם לזמרים  המשתתפים
היה ברור, שהקהל, מבלי להעביר מסר  לשופטים, שהוקסמו מהשיר
והביצוע המקורי של הזמרת התימניה, בחר פה אחד את השיר: "אני
הוא רוביק ואת יוכבד".
בעקבות בחירת השיר, שביטא בצורה כה פשוטה את  "השירה הישראלית"
נתבשרו הזמרת והמלווה אותה, שמחלקת התרבות של הוועד הלאומי,
הגוף העליון של היישוב בארץ ישראל, מציע להם סדרת ביקורים בכמה
ישובים,  דלי תקציב, שהיו נתמכים על ידי הקרן הקיימת לישראל,
תמורת  סכום סמלי של 5 לירות לזמרת ו-2 לירות למלווה. לפי
ההסדר עם גזבר של הישוב, צריכים היו  המאזינים להשתתף אף הם
בסכום סמלי של 20 אגורות ובקבוצות או קיבוצים, התבטא התשלום
בוויתור מפריטים קטנים, שהיו זכאים לקבל פעם בחודש או נסיעה
העירה, כשממילא לא הייתה אפשרות לנוסע העירה  ליהנות מהישגי
התרבות, שהעיר הציעה לכל בעלי יכולת.
רצה  הגורל, שהישוב הראשון שזכה בהופעה  של  הזמרת גבריאלי,
הייתה קבוצת משמר הגליל.
מאז, שהגזבר שלום פירסם בחדר   האוכל על  הופעת הזמרת והמלווה
רוביק, התהלך "מנופח כמו  תרנגול הודו" בהגדרת  דוברי המקלחת,
כאילו הוא מקורב לזוג האמנים או   שבזכותו, הודות להתערבותו
התקיפה במוסדות הלאומיים,  נבחרה משמר הגליל  ראשונה, ליהנות
מההופעה יוצאת דופן ו"המשגעת כל הקהל" (שוב לפי הגדרת  דוברי
המקלחת).לעומת התלהבות וגאוות חברי משמר הגליל, התהלך יחידי
מתוח ואחוז סרעפים, קלמן "הרחרJן". השם 'רוביק' לא יכול היה
לעזוב אותו, בניגוד לכל חברי הקבוצה הדליק לו אף בלילות נורה
אדומה ולשווא ניסה למחוק כל קשר בין רוביק, שהוא הכיר אותו ואף
גרם לעזיבת הקבוצה לבין רוביק ( שם שאול לשיר, כי לאמיתו של
הדבר היה  שמו הרשמי    ראובן גבריאלי, מנהל  ותיק ב"סולל
בונה" ,בענף הבנייה.)  
סוף סוף הגיע היום המיוחל. אפילו שומר הלילה, כשרובה אנגלי
תלוי על כתפיו, זנח את כל  הפינות, שהיה עליו לבדוק  נעמד
באופן הפגנתי ליד הדלת, כדי לא להפסיד את ההצגה. האמנים איחרו
יותר מרבע  שעה, שמותר לאמנים לאחר, כי  הנהג  הפרטי שלהם,
במקום להיכנס בכניסה לעיר הערבת לתוך  החורשה, שהייתה חצויה
מסיבות בטחוניות לחלקות  קטנות של אורנים גבוהים, שמיד אחרי
שיוצאים מהן, מתגלים הבתים הצפופים על ראש ההר, השתמש במפה
ומיד אחרי  שעבר את המושב, נכנס לדרך המוליכה לכפר הערבי,
והחל  להתאבק בדרך לא דרך, מלאה אבנים, שהחמורים  העוברים בה
הזיזו הצידה או מבלי שהפריעו להם, השאירו אותן לנהג  המקלל עם
כל הקפצת המכונית. סוף סוף נראה הישוב בראש ההר התלול.
קלמן,  שלא יכול היה להתאפק,  כי  החשד שלו גבר כל רגע, ניגש
מיד לגבר, כשהמכונית נעמדה, עם מצלמה, בדומה לעיתונאי , הביט
ישר בפניו ובלי להסס, פתח בהתקפה:
"סלח לי אדוני, האם אתה לא במקרה.." הוא לא הספיק להמשיך..
"רוביק, שאנו מכירים והיית חבר משמר הגליל ", משפט שחזר עליו
אולי מאה פעמים, תוך שיחה עם עצמו.
הגבר, שהיה עסוק בשיחה ערה עם המלווה (הזמרת) הפסיק לדקה את
השיחה,  הרים את ראשו, הביט עליו באדישות . אחרי זה הוריד את
מבטו על  העומד לפניו ובדק בתשומת לב את  היצור, שפרץ לתוך
שיחה שלו, הביט ושתק, ואחרי  הפסקה ארוכה, הפליט, כשחיוך
קונדסי מופיע על פניו:
"אני בהחלט לא במקרה, קיבלתי הזמנה לבוא  אליכם יחד עם
רעיתי."
"אני רק התכוונתי בסך הכל.."
"אנחנו באנו לכאן, נדמה לי  שזאת קומונה ולא ידעתי, שיש כאן
עיתונאים, לתת מה שנתבקשנו ואחרי שלצערנו איחרנו, לא אמשיך אתך
לדבר. האם אתה לא מרגיש, שאתה מפריע לגברת לרדת  ואחרי נסיעה
כה מעיפת לעמוד על רגליה?

באותו הרגע הופיע  שלום, המארח :
"הו, טוב שהגעתם, פחדתי כבר שתעיתם ביערות שלנו. ברוכים הבאים
אורחינו הנכבדים. אנא, אחרי." ומיד אחר כך פנה לקלמן, שלא עזב
את האורחים:
"חבר קלמן, אני משביע אותך, שתתנתק מהאורחים של הקבוצה ותיגש,
כמו כולם לחדר האוכל. האם אתה רוצה לגרום לכך, שהאורחים יעלבו
ויעזבו באופן הפגנתי את  הקבוצה? כה וכה את הכסף שמגיע להם
ושגם כל חברי קבוצה  השתתפו בו, ממילא הם כבר קיבלו. אז, אם
אתה לא מבין שפה תרבותית  אשתמש בשפה אחרת"
הוא ניגש קרוב לקלמן, התכופף לאוזנו ולחש לו: "תסתלק מכאן
רחרחן טיפש, אבל מהר!"
הלחש השפיע. הוא התעורר  מחלומו המתוק על ידי סטירת לחי מכאיבה
ובלי להוסיף מלה, נעלם מעיני האורחים.
ההופעה של שני האמנים  הייתה  "מגניבה", כפי שהתבטאה  אחת
החברות,  שהשתלמה בקורס, מטעם חבר הקבוצות, על כל רזי האמנות.
האווירה בחדר האוכל הצפוף לא הייתה שונה בהרבה מזאת ששררה
באולם הקולנוע בחיפה. גם כאן  עורר השיר געגועים  אצל החברות
הוותיקות לימים, שהיו צעירות ובהשפעת רחל המשוררת חלמו על
עבודה בגינה ועל "ממרומי עגלה, עמוסה אלומות", במלה אחת על
עבודה חלוצית , יצרנית, בחיק הטבע, עובדת חקלאית שזופה בקרני
השמש, כמו הזמרת החמודה והעובדת אולי בגופייה  רטובה  מזעה,
כמו החברים. ובמקום זאת ימים ארוכים, ספוגי רכילות במחסן
בגדים, בסניטריות המגעילה וחדר משפחה, שהן מחלקות עם חברים
ותיקים , שלא  מציצים אפילו פעם אחת לספר השירים, שעליו בהיותם
המחזרים אחריהן, דיברו כה רבות. אכן קשה במקרים כאלה לשיר בקול
רם, כדי  שכולם ישמעו אותך  מים שבחיפה עד הרי נצרת. הפתעה
נעימה, היה רוביק, שנוסף על אקורדיון פלא שלו , בטרם הציג את
חברתו (אהובתו? אישתו?) נשא הרצאה ממש מדעית על אופי "התרבות
הישראלית". אמנם היו בין המאזינות, שראו את התמונות של המורדים
בבית הספר "בצלאל", כגון ראובן , גוטמן, ציונה תג'ר, שהכניסו
לתוך תמונות שלהם את השמש הארץ ישראלית ועל  מחולות העם בקיבוץ
דליה,  שבהופעה שלהם השתתפו 30.000 צופים,  מתתיהו הרועה מבית
אלפא,שחיבר שירי רועים, להקות  שהרבו להכניס לשירים שלהם את
הקריאות "הו, הו!" של רועי בקר ("קאובויים ישראליים"), אבל
האורח הסימפטי והכשרוני, הצליח  לחבר את כל הפרטים ולהציג אותם
כסנוניות ראשונות של "התרבות   הישראלית" המתחדשת. הוא ציטט
אפילו משורר אלמוני באחת הקבוצות, שהכריז:
"עוד לא תהיינה מליצות וחרוזים יפים
וכאשר ארצה לכתוב, שאני רעב,
אכתוב: "אני רעב!"
פשוטה תהיה שפתי, כמו נפש רועי הגליל
וקדושה בפשטותה
ובכל זאת תצלצל לשומעי,
כמו שירת הפטישים על הכביש,
וכאשר לפעמים לא אוכל לבטא
אשר בי על הנייר הלבן-
אכתוב במחרשה שורה אחרי שורה
באדמה שחורה.."
בתום ההופעה, כשהקהל החל להתפזר, הוזמנו האמנים לארוחה טעימה,
ששינתה לגמרי את השקפותיהם של יושבי העיר על הצנע בקיבוצים.
(הם לא יודעים, שהארוחה על אף שעלתה כסף רב  לגזבר, הוכנה
באופן מיוחד בשבילם כתודה  מהלב, ואף חבר הקבוצה אף לא חלם על
ארוחה כזאת!).
בשעה שהחברות הגישו לפי בחירת האורחים קפה עם חלב ועוגת גבינה
טעימה, ניגש אליהם שלום ותוך  בקשת סליחה שאל את רוביק, אם
יסכים לשוחח כמה דקות עם אחת החברות. כשניגשה אליו החברה,
התרחק  מהם, תוך נימוס, כדי לאפשר לחברה לדבר ביחידות. מיד
אחרי שהתקרבה החברה ושאלה אותו:" האם אדוני זוכר אותי במקרה?"
הביט עליה וקרא:
"לא במקרה. זאת את, שעזרת לי למצוא את בגדי! האם האותיות  "ר"
אומרות לך משהו?"
"הרבה. שבוע ימים  שאדוני ביזבז.. אני תמיד ניבאתי לאדוני,
שאחרי שיצא, לא ילך לאיבוד כמו חבר  שלו, אלא כמו פרפר יניף את
הכנפיים."
"הו, איזו מליצה יפה", התערבה יוכבד, "מותר לי לדעת רוביק, מי
היא הגברת, אני ממש מקנאה בה."
"זאת הצטרכתי אני להגיד", ענתה לה חברת הקבוצה. "לא, גברת
חמודה, עם קול שיש לך, אין לך לקנא לאישה פשוטה, שמבלה את שנות
חייה כאן בהרי נצרת"
"מותר לי לדעת, האם היית בקבוצה חברה שלו?"
"לא, בסך הכל עבדתי, כרגיל במחסן הבגדים, וכשאדון רוביק הודיע,
שהוא עוזב את הקבוצה, עזרתי לו למצוא במהירות את בגדיו וזאת
בעזרת  האות  ר , שאמו רקמה  מאחורי הצווארון. הוא הודה לי ואף
הבטיח, שאם כעבור זמן מה יסתדר, יבקר במחסן הבגדים, אבל בשום
אופן לא כחבר הקבוצה."
"ואת ממשיכה הלאה לעבוד במחסן הבגדים?"
"לא, בינתיים התחתנתי או כפי שאנו אומרים "נכנסתי לחדר המשפחה"
עם חבר אחד ותיק, בעל עמדה בקבוצה, נולד לי תינוק נהדר, ומאז
אני עובדת בפעוטון".

"אם כן יש  לשנינו משהו משותף" קבע תוך חיוך רוביק.
"אפשר לדעת מה יש לכם משותף?" שאל קול מוכר מאחורי גבם.
"שוב אתה?"
"לא, אני כאן במקרה ושמעתי, שלאדוני יש  משהו משותף עם חברה
שמחה."
" כן, יש לנו בהחלט משותף. גברת שמחה, שקראת לה היא אמא ואני
הוא אב."
"איך זה , שמחה היא אמא ואדוני הוא אב?"
"מה מוזר כאן?" פרצה יוכבד בצחוק. "הגברת בקבוצה היא אמא,
שילדה מאחד הוותיקים ואילו רובי שלי הוא אב של תינוק חמוד,
שאני ילדתי לו. הבינות?
"אפשר לדעת, מה עסקך כאן, כשהגזבר שלכם ביקש מכולם, שלא יפריעו
לנו?"
"אני פשוט נתבקשתי על ידי הנהג למצוא אתכם וכך במקרה שמעתי
"משותף", אז זה סיקרן אותי, כי אני עד עכשיו עוד לא בטוח,
שאדוני.."
"ובגלל זה אתה 'מרחרח' אחרי? אצלנו בחיפה קוראים ילדים שלנו
פשוט 'רחרחן" לאיש בעל אף גדול, התוקע אותו לכל  עניין פרטי.
לולא זאת, שאחרי ארוחה דשנה, ואולי הופעה מוצלחת יש לי מצב רוח
טוב ואני לא מסוגל לפגוע באף אחד, הייתי קורא, אגב מה שם
אדוני.."
"קלמן"
"אז הייתי קורא לאדוני "קל  מן רחרחן!"
"אני רוצה להתנצל לפני אדוני, על אי נעימות שגרמתי לו, שחשדתי
בו, שהוא מי שאחר..,"
"ולכן שאלת אותי , אם אני במקרה ""
"סתם שטות ודבר לא מתקבל על הדעת. אחרי ששמעתי את ההרצאה של
אדוני, ידע כזה בתרבות העברית, את הנגינה הנפלאה וגם שמעתי,
שאדוני מנהל ב"סולל בונה", הריני מכה את עצמי, שזמן רב
חשבתי."
"ואפשר לדעת, למה חשב אדוני? האם אדוני  הוא יושב ראש של ועדת
חשיבה?"
"לא. אני לא יושב ראש של שום ועדה ואני לא אדון, סתם חבר
ופועל פשוט."
"אין מה להתבייש  להיות פועל  פשוט. האם אדוני יאמין לי, שזמן
רב סחבתי דליי בטון לקומה שנייה, עד שהאיר לי מזל."
"שנתמנית למנהל ב"סולל בונה?"
"לא, אדוני   היודע הכל, אך בסופו של דבר, לא יודע  מאומה. אם
כן אגלה לך את סודי. הייתי מסכן כמוך, עד שגיליתי  את יוכי
שלי, הכוכב שלי הנוצץ גם ביום. ועכשיו כשהנהג מחכה לי בחוסר
סבלנות גלויה, אתן לך עצה טובה: "תפסיק לרחרח אחרי אנשים לא
ידועים לך, ונסה לחיות את חייך. אולי גם לך יאיר כוכב. שכח עלי
קלמן ואז תוכל לישון בשקט אפילו בלילות חמסין."
"פשוט  טעיתי ואני  מתחנן, שאדוני יסלח לי"
"הרומאים הקדמונים אמרו כבר:"ארארה הומאנום אסט" ובשפה העברית:
"לטעות היא תכונה אנושית" ואצלנו בחיפה קבעו הצברים שלנו
:"טל"ח". היודע אתה מה זה? לא? "טעות לעולם חוזרת!  זכור את
המלה הזאת, קצרה, בסך הכל  שלוש אותיות, כמו..נו אני בטוח שאתה
כבר תזכור אותה."

"נכון אדוני וסליחה עוד פעם .טעיתי טעות חמורה. אם זה יוכל
לעזור משהו, אוסיף: הייתי  פשוט מוקסם מהופעה שלכם!"
"זה יותר  טוב, חבר קלמן. לילה טוב."
"לילה טוב אדוני וגבירתי . תודה רבה."
אחרי שיחה זאת, על אף הסברים  ובקשות סליחה, אכלה את קלמן
מחשבה אחת, שכמו זבוב טורדני לא רצתה להיפטר ממנו. האם רוביק
זה, שהוא ביקש ממנו סליחה והשפיל את עצמו בפניו, בכל זאת היה
רוביק, שפגש אותו בדרך מהמקלחת?
בסך הכל שלוש אותיות? מלה  קצרה או שמא טל"ח? לאליהו הנביא
פתרונות !
בזאת נסגר המעגל האחרון של רוביק עם הקבוצה משמר הגליל.
אחרי שהוזמן על ידי הוועד  הלאומי לעבוד במחלקת התרבות, התמסר
נוסף על כתיבת השירים, שבהם עסק עד יומו האחרון, בחיבור חוברות
על מהות ועל התפתחות התרבות הישראלית, חוברות שיצאו בסדרה,
שנקראה "רוביק" ועוררו התפלאות אצל חברי הקבוצות משפתן הצחה,
המבוססת לפעמים על מדרשים עתיקים, אך כתובה בשפה המובנת לכל
אדם פשוט.