[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








רגע עם קונפליקט          25.1.09
(-סיטואציה מהזכרון)  
-כתיבה יוצרת סמסטר א'
--------------------------------------------------------------
השנה היתה 1956. היינו בני 17, והלכנו, שלושים וששה חברה,
לטיול  כיתה י''א של עשרה ימים, בנגב. אחרי יום הליכה ארוך
במרחבים החשופים והלוהטים של אבנים שחורות ואדומות, שמש קופחת,
מייבשת, אכזרית, בלי טיפת צל, עם המדריך שלנו. בסוף היום
הגענו למכתש הקטן מלמעלה, עייפים, מיובשים, עם כל הציוד שלנו
בתרמילים על הגב, כולל פחים עם מיים של  5 ליטר כל אחד, שנישאו
ברובם על ידי הבנים אך גם כמה בנות. הפחים היו פתרון זמין
לבעיית  המיים הקשה באיזור לוהט זה(המימיה שנשא כל אחד הספיקה
רק לכמה שעות).  אלה היו המים היחידים ובסוף יום לוהט המים היו
עם טעם של גומי. תפלים וחמים. הפחים עברו כל מספר שעות מבן אחד
לשני.
  היינו צריכים לרדת על הפס הצר-פסגה של גבעה תלולה, בשיפוע
חד לימין ולשמאל עד למטה-וסוף  השיפוע שכולו אבנים קטנות
ומידרדרות, לא נראה. השביל  ירד בזווית חדה , במורד המכתש. זו
היתה הדרך היחידה. זה נראה עמוק ללא סוף. בסוף הירידה היתה
צריכה לחכות משאית, אי שם למטה, שתאסוף אותנו למקום הלינה
שיהיה ליד איזה חירבה או מבנה, בחוץ, בשק שינה על האדמה
החולית.
  שקי השינה של רבים מאתנו היו מורכבים מ- 2- 4 שמיכות צבאיות
אפורות ודוקרות, מורשת המנדט, תפורות זו לזו, שהאמהות שלנו
תפרו במיוחד לטיול הזה. רק למעטים היה שק שינה אמיתי.
  שקי השינה היו מגולגלים וקשורים מחוץ לתרמיל הגב, שנשא כל
אחד עם הציוד האישי ל-10 הימים ושכלל בגדים להחלפה, לבנים,
גרביים סוודר ואולי מעיל. מעל כל זה היה קשור לתרמיל מרובה
הרצועות, שנועדו לנשיאת כל מיני אביזרים (כף ומזלג, מחבת ספל,
מימיה ועוד חפצים כיד הדמיון הטובה ) שק השינה,  ומעליו  היה
קשור פח המים תוצרת "לגין", בית החרושת של יגור.  זה היה ממש
כבד. נורא כבד היה גם לנו, הבנות, גם בלי הפח. אבל לא היו מים
אחרים, עם כל הציוד הכבד הזה שסחב וטילטל אותנו עם כל צעד
ימינה ושמאלה בכל צעד, ושאיים לערער את שיווי המשקל, במיוחד
בסוף היום כשכבר היינו נורא עייפים, מותשים ובעיקר - צמאים.  
באותן שנים היתה נהוגה משמעת מיים: כשקמנו ב-4 בבוקר בחושך,
לכוס קפה שהמדריך השכים והכין, או התה המתוק שבעיקר הצמיא;
כוס תה  לאיש בארוחת הבוקר וכוס מיים אחת בצהריים. ולא שותים
בלי הוראות מהמדריך. ואלו בוששו לבוא.
  כיוון שהיו ימים שלמים שלא ראינו את המשאית, ושום מיים לא
נראו במרחב המדברי והיבש הזה, המיים היו אוצר יקר ערך וניתנו
במשורה.
  היינו נורא צמאים.  א נ י  הייתי נורא צמאה. חשבתי כל הזמן
רק על מיים. כשראינו-לעתים רחוקות -צמחי חומעה חמוצה התנפלתי
עליהם כמוצאת שלל רב. צמחי חומעה ניתן למצוץ ולהרוות את הצמא -
כך לימדו אותנו. ואני לעסתי חומעה ולעסתי ונעשיתי רק יותר צמאה
מכך. אבל לא שותים לבד, בלי הוראה מהמדריך. רק עם בקשה מיוחדת,
אם לא יכולת לשאת יותר את הצמא, וברשותו. זה קרה לעתים
ספורות.
  האבנים האדומות האפורות והלבנות  הקטנטנות הידרדרו מתחת
רגלינו כשהתחלנו לרדת, איש אחר רעהו, צעד אחרי צעד, במורד
שאליו הגיענו קרוב לחשיכה. ואני רואה רק את התרמיל המיטלטל של
השכן מקדימה, ושומעת את הצעדים השועטים מאחורי, כשמפעם לפעם
ניתז מנעליו צרור אבנים קטנטנות, שמפריעות לי בהליכה, לתוך
הגרביים שלי שבתוך נעלי העבודה (פק''ל טיולים);
  האדמה, הסלעים, ההרים שהקיפו אותנו, הכל היה אדום. והחושך
ירד במהירות.
  הירידה למטה היתה כאמור על פס-מעין שביל צר שנטה פעם ימינה,
פעם שמאלה והיה שיאו הצר מאד של מעין תל ארוך ומשופע, ושהיווה
את הדרך במורד המכתש.
  והתחיל להיות קריר. ואנחנו צועדים אחד אחרי השני, וכמעט
חושך, וכל הטור הזה רק בתחילת הירידה, ואנחנו כבר כמעט לא
רואים כלום, אבל יודעים שאם אתה מאבד את שיווי המשקל, הדרך
למטה ארוכה ורצופה חבטות, ומידרדרת, ואין עצירה, אין מי שיעצור
אותך בנפילה בדרך לתהום. זו תהום, על בטוח, שמענו פח מים שנשמט
למישהו מתרמיל הגב, ונחבט כל הדרך למטה, פח פח פח, ימינה
ושמאלה, וזה ארך יובלות והיה מפחיד לאללה. כבר לא ראינו אותו
אבל שמענו אותו  ממשיך לנפול ולהחבט בצידי התל...
  מלפני כבר האירו בפנס כשהמדריך  קרא: עצור!
  כולנו התיישבנו וקפאנו על המקום. היה כבר חושך ופשוט היה
מסוכן מדי להמשיך לרדת כך.
  אני פחדתי עד מוות; מתחת היתה תהום שכבר לא ראיתי אבל
ידעתי: אי אפשר לחזור למעלה. היינו קבוצה גדולה ורק מדריך אחד,
אבל גם אי אפשר היה להמשיך לרדת. זה אחר זה, כמו קודם. קפאנו
במקום.
  הרגשתי דחף חזק להשמט ופשוט להגיע מהר מהר למטה, או לחליפין
-לא לזוז. להשאר פה כל הלילה מפחד המוות. והעייפות. והצמא.
ומה יקרה אם אתגלגל למטה, וככה אגיע מהר, רק לגמור כבר את
הסיוט הזה? או שאני מתיישבת ולא זזה. אפילו אי אפשר לזוז הצידה
כדי לפנות לעבר מי שאחרי: הצידה זה התהום.. אי-אפשר להסתובב.
   אבל אני לא רוצה יותר לזוז. אני עייפה. אני רוצה לישון.  
...ואם אירדם ו...פשוט אישמט ואפול-פח פח פח (פחד מוות...אני
מרגישה כל כך לבד...)
   מה יקרה אם אשאר לישון כאן, על הירידה הצרה?
ישבנו שותקים. כל ה-36 הבלתי-נראים, בחשיכה.במורד, בשורה.
ידעתי שהם שם אבל לא ראיתי איש.
איש לנפשו, ברגעים  כאלה...
  שייגמר כבר. לא רוצה להיות כאן. רוצה רק לעצום את
העיניים... ולשתות, לשתות, לשתות... המדריך הזה, לאן הוא לקח
אותנו...
  ההחלטה הכי קשה היתה דווקא לעשות מה שמוכרחים, כלומר לחכות,
ישובה, כמו כולם, להוראה שבאה בחושך, מהמדריך, ולמצוא
ולהוציא-בזהירות, באפלה תוך מישוש, את הפנסים שהיו קשורים
לתרמילים מבחוץ, או בתוכם, ולרדת בזהירות, עקב בצד אגודל, איש
דואג לשכנו או שכנתו מעל או מתחת בשורה,לאט לאט, ולגמור סוף
סוף את הירידה המסויטת הזו.
  אגל זה בדיוק מה שעשיתי.
  לא יודעת איך, אבל בכל זאת הגענו כולם אחרי זמן שנראה
יובלות, לסוף הירידה, בחושך, בריאים ושלמים אבל הרוסים מהיום
הקשה שהיה יכול הגמר באסון, יום בו הלכנו אולי 35
קילומטר,ולמטה, בפנסים דלוקים, חיכו לנו המשאית וכוס תה חם
ומתוק מאד שהורתח בסיר גדול ומפויח על אש בוערת, בתוך מתקן
שהורכב מצנורות ונבנה בקבוץ מראש,במיוחד לשם כך, לטיול הזה,
להגנה על האש מהרוח.
כולנו נאספנו, חכינו לאחרון היורדים. המדריך ועוזרו סייעו
לבנות שפחדו במיוחד לרדת לאט לאט, עם תמיכה ועזרה ממשית, כולל
הכנת 'סולם' מ-4 ידיים כשהיה צורך, ונשיאת הנערה עליו. והכל
בחושך, לאט לאט ואחד אחד.
  המשאית אספה לבסוף את כולנו קרבה ולקחה אותנו למקום הלינה,
אי-שם בלוע המכתש.

מ כ ש ו ל
(חוג לכתיבה יוצרת)
היינו בטיול כיתה י'.  היינו במצדה 36 נערים ונערות והמדריך,
לכל אחד תרמיל גב עם בגדים להחלפה לכל ימי-הטיול, שק שינה צמוד
ברצועות על התרמיל, והאמת, היה נורא קררר  בלילות, אך כיוון
שהיינו מנותקים לעתים יומיים רצופים מהטנדר שליווה אותנו עם
ציוד, וישנו בשטח, היה  הכרח לשאת , כל אחד כולל הבנות, את
התרמיל על הגב,עם מימיה או שתיים, במשך כל הטיול. זה היה ממש
כבד. נורא כבד היה גם לנו, הבנות,  אבל לא היו מים אחרים, כך
שהיינו במשמעת מים. זה מחשל, כך נאמר לנו. חצי ספל תה מתוק מאד
ומצמיא ב-4 בבוקר עם ההשכמה, שלושת רבעי ספל מים או קפה בארוחת
בוקר ואח''כ רק לפי הוראה. והייתי כל הזמן צמאה. נורא צמאה.
לעסתי חמציץ וחומעה שנחשבו למרווים בחמיצותם; והיה לי חם;
והנעליים החדשות והקשות, שהיו קטנות עלי במספר אחד  לחצו לי,
והייתי נורא עייפה; וצמאה, וחשבתי כל הזמן על מיים. רק לשתות
אבל היה אסור; אף אחד לא שתה.
  היינו במתחם מצדה, במטרה להגיע לבריכות המים שנמצאות חצובות
בגובה כשליש מתחת לפסגת ההר. יש שם בריכות גדולות, עמוקות
ומטויחות וגם קרירות ואפלות שנפערות פתאום לתוך ההר מחור קטן
ולא מרשים בצלעו, וכמעט לא נראות מבחוץ, אבל על מנת להגיע
אליהן היה צריך ללכת על הצלע התלולה של ההר, וזה היה גבוה...
ומה שהיה שם להתמך בו היה רק חבל בגובה הזרועות, שהיה מתוח שם
לרוחב עד הבריכה, ושביל דק נורא, מעט יותר בהיר מצבע
האדמה,-אולי 5 ס''מ רוחב, שהיית יכול רק לנחש אותו - כי פחדת
להוריד את הראש ולהביט. הנערים והנערות אחזו בחבל, ואין דרך
חזרה. התקדמת עקב בצד אגודל, הידיים אוחזות בחבל ובסלע ופרושות
הצידה-אחת ימינה ואחת שמאלה, המצוק תקוע ממש בפניך, כולו סלע
אדום, התהום תחתיך ומימינך עוד נער תלוי כמוך בין שמים וארץ
ואחד משמאלך, אבל אתה לבד.
  אני תקועה שם, גבוה, בנעלי העבודה הנוקשות והשטוחות  שמנסות
להתמך בשביל הצר כחוט, שמתחתיו אין שום דבר להאחז בו, צלע ההר
חלקה כמעט; אני נדבקת עם הפנים, הגוף, לתוך הסלע החלק, הגבוה,
ומנסה להבלע בתוכו, להיות לאחד אתו. פחד מוות... אני רועדת
מפחד ורוצה להביט למטה, אבל אסור. רק להתקדם הצידה, עם החבל.
.אבל צריך להזיז יד אחת ולתפוס עוד סנטימטר יותר רחוק עוד
שניים בהמשך החבל, וצריך להסיט את הרגל עוד קצת, עוד קצת...
אני נשענת קדימה, ממש שכובה לתוך הסלע, מנסה לתפוס פיקוד על
ההכרה, כשההיסטריה והפחד מאיימים לערפל את החושים...
וחם...ואני אומרת לעצמי בשארית כחותי: השתלטי על עצמך, הרגעי,
השעני. השכבי בעמידה, הצמדי להר. רגע, אל תזוזי... תפסי הפוגה
של רגע, שניה, שקט, הרגעי, ה-ר-ג-ע-י!  נשמי טוב... עכשיו, בלי
להרפות מהחבל הזיזי את האצבעות של יד שמאל עליו עוד סנטימטר...
עוד... ועכשיו הרגל... טיפה. אין אף אחד שיתפוס אותך אם את
נשמטת מכאן לתהום, גם לא מהצדדים. אין לך ברירה. את מוכרחה
לעשות את זה לבד... טוב, עוד קצת, עוד מילימטר... עכשיו תזיזי
טיפה את האצבעות של היד השניה. מילימטר אחד, שניים. הרגל-לא,
אל תסתכלי למטה בשום אופן . וגם אל  תחשבי  מה יש שם. אין
מחשבות על שום דבר. אין למטה!, רק להתקדם, כן, לאט לאט, טוב,
הנעל השטוחה והנוקשה מחליקה מעט, ואני עם כל כח ורצון החיים
נצמדת להר ולחיים, ומחזירה אותה לשבילון הזעיר והחלקלק שכאן
רחבו לא מגיע אף לארבעה סנטימטר. .אל תחשבי  או תביטי למעלה .
אין למעלה (המרחק לראש ההר נראה אינסופי וגם לא רלוונטי, שלא
לדבר על תחתית ההר...) אין אף אחד,רק את, עוד טיפונת, עוד
טיפה. הזיזי את הרגל עוד מעט... עוד קצת...
  הזמן לעתים הוא אינסופי. אני רק זוכרת את הזיעה, הפחד, לא
יודעת אם  היה בוקר, צהריים או ערב...
...הנה פתח הבריכה לידי. לא להתרגש, לא להפסיק לאחוז. עצרי.
לאט לאט. טוב, עכשיו סוף סוף להכנס ללוע הקטן אל תוך החלל
הגדול, האפל והקריר, של הבריכה בצלע ההר. לרדת במדרגה הראשונה,
השניה, לאט לאט.  אני מרשה לעצמי לרעוד. יורדת באטיות במדרגות
החצובות בסלע הגיר, העתיקות, הצרות, דבוקה לקיר אני מוגנת!
 סוף דבר:  מספר שנים אחר כך בטיול כיתות י''ב זמן לא רב אחר
כך נדרדרה נערה באותו מקום עצמו,ונהרגה בנפילה מהגובה.
  משמעת המים בוטלה גם היא לאחר שחיילים ונערים התייבשו
בסיורים מעין אלה ומתו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"היית גדול טל!
הם מתו עלייך!"


מתן וילנאי מברך
את טל סונדק.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/3/12 10:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילה מף

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה