כאשר יצאתי מבדיקת שמיעה, פגשתי באורי. לא ראינו איש את רעהו
מאז סיום בית-הספר, לכן היינו מעט נרגשים, שכן עברו כמה עשרות
שנים.
"מה קורה?", הוא שואל.
הייתי בטוח שכאן, באמצע, על מעבר החצייה, הוא יתחיל להעלות
זיכרונות מלפני ארבעים שנה ויותר. למרבה הפלא, הוא רק שואל
לשלומי. אני עונה לו שהבריאות כבר לא משהו.
"הנה עכשיו אני בדיוק יוצא מהרופא אוזניים!", אני מספר לו.
"נו? ומה הוא אמר לך?"
"את הצלילים הגבוהים, אני כבר לא מסוגל לשמוע", אני מסביר לו.
"אז אתה מבטל את המנוי לפילהרמונית?"
"בוא'נה! זה לא מצחיק! האמת? אני קצת מודאג! הרופא אומר לי שזה
רק יילך ויחמיר".
וכאן התחלף הרמזור.
עברנו ליד הקפה של לילו.
אורי שאל: "יש מה לדבר על אספרסו?"
נכנסנו.
איך שאנחנו עוברים בין השולחנות, כולם  עושים לאורי כבוד.
כשאנחנו מתיישבים, אני לוחש לו: "מה זה? אתה שייך למאפיה, או
מה?"
"הם מכירים אותי מהעבודה", הוא משיב, "אני, כל החיים אני
בעבודות עפר. החבר'ה כאן כולם עובדים בבניין, בהובלות,
במוסכים. וכולם מכירים את כולם".
לילו ניגש לשאול מה נשתה. לוחץ לאורי את היד ותוקע בי מבט
שואל.
"כפול!", אני אומר.
"כבר מגיע!", הוא מכריז והולך אל מאחורי הדלפק.
"דיברנו על אוזניים", אני מזכיר לאורי.
אורי שולף מאוזן ימין מכשיר פיצפון ומראה לי אותו על כף היד.
"ואללה!", אני מתפעל, "אז אתה לא שומע סטריאו?"
"זה עוד מהצבא", אומר אורי ומשיב בזהירות את המכשיר למקומו.
"מה צבא?", אני שואל, "עד כמה ששמעתי בזמנו, אתה היית בחיל
ההנדסה, לא?"
"נכון!", הוא אומר, "זה היה  ב-1969. עברו מאז המון שנים".
"טוב", אני אומר, "נעזוב את הצבא!".
עכשיו, כשהשתתקנו, שמתי לב לרחש סביב, שעסק בעיקר בשחקני קבוצת
ברצלונה, במשחק של אתמול בערב.
השתיקה בינינו לא הייתה ממש נעימה ולכן היינו צריכים, כל אחד
מאיתנו, להמציא מהר נושא לשיחה.
למרבה המזל צילצל הסלולרי שלו, כך שיכולתי לחשוב על נושאי
שיחה. ואז פתאום נקטעו כל השיחות. לילו הפסיק לנגב סכו"ם,
ואפילו השתיק את מכונת האספרסו. השתרר שקט. ונשמעו צעדים של
איש ענק שנכנס לאט לאט אל מרכז בית-הקפה. זה היה קדוש-הגדול.
האיש המפחיד שלא כדאי להתעסק איתו.
לילו בא לקראת האיש ושאל בקול מתחנף: "קדוש! איפה אתה? שמעתי
שעברת לאשקלון. נכון?"
קדוש לא מתייחס בכלל וממשיך בצעדים כבדים אל מרכז בית-הקפה.
ובתוך השקט הזה, ממשיך אורי לשוחח בסלולרי, כאילו כלום.
קדוש הגדול נעצר. מסובב לאט את הראש הענק שלו ושולח מבט רצחני.

אבל, אורי בכלל לא שם לב.
קדוש מהמהם, אבל אורי ממשיך לדבר, עדיין עם הגב אל יושבי
בית-הקפה.
קדוש מרים קצת אחד מהשולחנות ומטיח אותו חזרה ברצפה. ללא
הועיל. אורי ממשיך. וכבר מתחילים לחשושים.
לילו עושה כמה צעדים לעבר אורי, אבל אורי ממשיך בשיחה.
קדוש עוצר את לילו. וברור לנו שכאן הולך להיות תרחיש אלים
ביותר. וכולם, עם ישבנים על קצה הכסאות, ממתינים להזדמנות
לעופף מן המקום הזה.
מישהו לוחש: "כאן יישפך דם!". ועוד מישהו אומר בלחש: "האורי
הזה יכול להזמין כבר את 'החברה-קדישא'.  
ואני, למרות שאני לא ממש אגואיסט, נראה לי שאולי כדאי להתרחק
מן השולחן הזה, לפני פרוץ הסערה.
מצד שני, אני לא רוצה למשוך תשומת לב.
בקיצור, דילמה קשה.
קדוש כנראה הבין שמצפים ממנו לתגובה, שכן מעולם לא נראה זלזול
כזה בכבודו.
ואורי, אורי ממשיך לפטפט. כאילו כלום. בעצם, מכל הנוכחים, רק
אני יודע שהשמיעה שלו לקויה.
מכאן ואילך העניינים מתגלגלים מהר.
קדוש פוסע שתי פסיעות ונעמד ליד הגב של אורי. הצל הענק שלו
נופל על אורי. אורי מסתובב. קדוש שולח את שתי ידיו הארוכות.
מרים באוויר את אורי, כמו שמרימים תינוק. ואז מסובב אותו והם
היו עכשיו פנים מול פנים.
קדוש, עם הראש הענק ואורי מפרפר, כמו תינוק שהרימו אותו
מהרצפה. וכולם קמים בשקט, כי איש אינו רוצה להיות עד למתרחש.
ואז קדוש מחבק חזק את אורי ואני כבר בטוח שהוא מרסק אותו. ואחר
כך פתאום רואים שהעיניים של קדוש  מתמלאות דמעות. והוא מניח את
אורי בזהירות בכיסא. ואני מפנה את הכיסא שלי, בשביל קדוש.
וקדוש אומר לאורי: "אתה, כפרה, המון שנים לא ראינו אותך. אתה
זוכר שהיצלת אותי באמצע הפגזה? זה היה מול האגם המר. אתם
שומעים? האיש האמיץ הזה בא עם טרקטור די-ניין צהוב ושלף אותי
החוצה משם.
כל שנה אני מדליק נר בתאריך הזה. וגם נותן צדקה!".
כשיצאנו, אני שואל: "איך הרגשת כשהוא הניף אותך?""
"ואללה! הרים אותי כאילו כף של די-ניין לקחה אותי באוויר!".