"אבא תעביר תחנה"
"אבא תעביר תחנה"
"אבא תעביר תחנה"

המחשבה הזאת עברה לי בראש כל כך הרבה פעמים בדקה האחרונה.
נמאס כבר לשמוע על כל הקטיושות ועל האזעקות, לא רוצה.
בתור בורג קטן (ואולי אפילו, חסר חשיבות במערכת), אני רוצה
לשמוע מוזיקה, שירים ויצירה. דברים קטנים שיעשו לי טוב.
אולי זה קצת-הרבה אנוכי מצידי לחשוב כך, אחרי הכל, חצי מהעולם
עוקב אחרי המלחמה הזאת. אנשים לעיתם, חפים מפשע, נהרגים
וחיילים שלנו גם כן. אני מודעת לזה אבל כמה אפשר לשמוע על זה?

כל הזמן אותו הדבר, תנו קצת מנוחה, לישון באוטו אחרי נסיעה של
סידורים, מוזיקת רקע, קייטרינג, בגדים, קניות.
אבא: "עינב?"
שתיקה
אבא: "עינב??"
אמא: "עזוב אותה, היא נרדמה"
אני: "אני לא ישנה..."
אבא: "אז למה את לא עונה?!"
אני: "לא שמעתי..."
אבא: "איך לא שמעת? את חצי מטר ממני!"
אמא: "אני אומרת לך, הדור של היום... כל הזמן מול המחשב או
מדברים בפלאפון, מרוב קרינה הם מאבדים את השמיעה!"

אני: "מה את מתעצבנת? חלמתי בהקיץ לשנייה"
אמא: "טוב, תעזבי אותי..."
שתיקה קצרה
אני: "נו, אז מה רצית???"
אבא: "אה, רציתי לשאול את מי מהחברים שלך את רוצה להזמין"
אני: "אז תשאל"
אבא: "נו עינב..."
אני: "את החברים הקרובים... אתה יודע, נטע, יעל, ניר והבנים"
"מה עם 'בייבי'? את לא מתכוונת להזמין אותו?" אמא אומרת לי
כשראשה מופנה לכיוון הנסיעה.
אני: "רציתי לדבר איתו על זה לשאול אותו אם הוא יהיה כאן
בתאריך של החתונה אבל לא יצא לי"
אמא: "מה זאת אומרת 'לא יצא'? זאת החתונה של אחיך..."
אני: "סתם, רבנו"
אמא: "על מה רבתם?" עכשיו היא כבר מסתכלת עליי, מחכה שאפצה את
פי.
אני: "סתם"
אמא: "אם זה היה סתם אז למה רבתם?"
אני: "נו... סתם, עזבי"
אמא: "טוב" בטון נעלב, מסתובבת בחזרה.



אחי הקטן התארס, מצחיק שאני עדיין קוראת לו 'קטן' אפילו שהוא
כבר בן 20.
עומר: "זוכרים שתמיד אמרתי שאני אתחתן בגיל צעיר?"
עינב: "אפשר לשכוח? רצית להפוך את אמא סבתא כמה שיותר מהר"
אמא: "אף פעם לא באמת חשבתי שזה יקרה בסוף, אבל נועה היא באמת
משהו מיוחד"
עינב: "אתה יודע עומר, אני זוכרת שדיברת על זה שתתחתן בגיל 19,
אז איחרת בשנה..."
עומר: "וואי, את חייבת לשמוע קטע!"
עינב: "מה?"
עומר: "נועה הייתה אמורה לעבור לטייסת שלי שנה קודם, אבל בגלל
הסרטן של אבא שלה המעבר קצת נדחה"
עינב: "אז בעצם... הייתם אמורים להכיר שנה קודם?"
עומר: "כן, כשהיא סיפרה לי את זה הייתי בהלם, אף פעם לא האמנתי
בגורל או קארמה או בדברים כאלה..."
עינב: "לא האמנת לא האמנת, אבל כל הזמן חפרת לי שאתה רוצה שאני
אפתח לך בקלפים!"
עומר: "טוב, סתמי" בחיוך.
הוא תמיד אמר לאמא שלי שהוא יתחתן בגיל צעיר כדי להביא לה
נכדים כמה שיותר מהר, הוא רוצה שהיא תהיה סבתא צעירה. למזלו
קורס טיס סידר לו את החיים ועל הדרך גם "שידך" לו את אהבת
חייו, נועה.
כל מה שרציתי לעשות באותה שנייה של שקט היה להקשיב למוזיקה
שמתנגנת לה ברדיו ולהירדם...





"אירעה תאונת דרכים על גשר ההלכה בתל אביב.
אין הרבה פרטים הידועים בקשר לנפגעים והרו...  אנחנו נאלצים
לקטוע את השידור- האזעקות הופעלו בנהרייה, שלומי..."

אירוני הא? אפילו על תאונות דרכים, גורם התמותה השני במספר
בארץ, כבר אי אפשר לדווח ברדיו.
אז זה הסיפור שלי, נסעתי עם המשפחה לסידורים בתל אביב, קורה
לכל אחד לפחות פעם אחת בחיים.
כשחזרנו נסענו על גשר ההלכה, הייתה מכונית שחורה יפה משמאלנו,
ליד החלון של עומר. לאח שלי יש אובססיה למכוניות, ואילו אני-
שלא ממש התעניינתי בכל זאת התעמקתי במכונית הכסופה מבעד לחלון
שלי בצד ימין.
כמובן שלא ידעתי שהמכונית הכסופה שלא ממש עניינה אותי תהיה
התפנית הדרמטית של העלילה.
אז מה בעצם קרה? נהג לא חדש (זקן) ולא זהיר (אידיוט), מאלה
שחושבים
ש"כולם-לא-בסדר-ורק-אני-יודע-לנהוג-ובו-זמנית-לעשות-שמיניות-באוויר"
דיבר בפלאפון, בטח ניסה לסגור איזו עסקה טיפשית כדי להראות
לבוס שלו כמה הוא משקיע בחברה, כמה מגיע לו קידום והעלאה בשכר
ושבימים קשים כמו אלה, הוא עדיין חדור מוטיבציה ומלא אמונה
במפעל הנכשל שלו.
אני מניחה, כמו שכל בחורה אחרת הייתה מניחה שהגבר הזה ככלל
הגברים לא מסוגל לבצע יותר משתי פעולות בו זמנית ואי לכך
ובהתאם לזאת לא ראה שהרמזור התחלף לירוק והתנועה החלה לזרום.
בפנייה שמאלה בירידה לאיילון היה הרכב השלישי, בעל זכות קדימה
שהתחיל לנסוע גם הוא, כמה חבל שהנהג הלא חדש (זקן) והלא זהיר
(אידיוט) שלנו בכלל לא הבחין בו. בום.




מרוב שמיהר להסיט את ההגה לכיוון השני פגע במכונית שלנו.
חבל הא?
קיבלנו מכה קשה ברכב, בצד שלי- ניחא, חברת הליסינג תתקן.
נשברו לי כמה צלעות- אפשר לחשוב, בית החולים יתקן.
היו לי כמה דימומים פנימיים- המשפחה שלי תדאג לי, הרופאים
המוצלחים ביותר יתקנו.
נו באמת, קטן עליי כל העניין הזה.
אני בחורה ששורדת, אוהבת את החיים, נאבקת על כל טיפה של שמחה
ואושר ובטח שלא אחת שמוותרת לעצמה.

כשהגעתי לארץ לפני יומיים אחי אסף אותי מנתב"ג, זה היה כמו
סצנה מסרט אמריקאי שהנהג מחכה לבוס שלו עם שלט שעליו מתנוסס
בגאווה שמו. כל האנשים האלה שמחכים ליקיריהם שחוזרים מאיזו
שליחות או סתם טיול לדרום אמריקה. כל אחד והסיפור שלו, עולם
ומלואו של ציפייה וגעגועים לבן אדם אחד אולי שניים-שלושה. בדרך
צפונה עצרנו ב'מוסקט', בית קפה נחמד במושב כפרי קטן שנקרא
'אודים'. זה מקום יחסית קטן, אבל יש בו אווירה אחרת. אווירת
שלווה כזאת, אתה נמצא במושב, כל הריהוט עשוי עץ וכריות לבנות,
אין רעשים של העיר, הקולות הם קולות של טבע.






בכניסה לבית הקפה המארחת שאלה אותנו " כמה אתם?"
אני לא מבינה את זה, את רואה שאנחנו שניים, אז למה את צריכה
לשאול? זה לא מובן מאליו? אבל בעצם אולי מצטרפים אלינו עוד
אנשים, אבל מה הסיכוי? ואם היו מצטרפים אלינו אז בטח היינו
מבקשים שולחן גדול לא?
החלטתי לא להתעסק בזה יותר מדי ופשוט לומר 'שניים'. התיישבנו
בשולחן הפינתי.
עומר: "נו, תשפכי..."
אני: "הא?"
עומר: "קרה לך משהו ואני רוצה לשמוע מה קרה"
אני: "אני לא יודעת על מה אתה מדבר" בקול אדיש "מה אתה
מזמין?"
עומר: "עינב אני לא מכיר אותך מהיום, אני לא אפסיק להציק לך עד
שתגידי לי מה קרה. נראה לי שרביולי..."
"יופי, אני אזמין כריך אבוקדו. ואמרתי לך שאני לא יודעת על מה
אתה מדבר!" אמרתי וקצת הרמתי את טון.
ברגעים כאלה, עומר יודע שיש לי נקודת חולשה אחת ויחידה- העורף
שלי. הוא יודע שברגע שמשהו מתקרב לעורף שלי (בדרך כלל זאת היד
שלו) אז אני ממש מתקשה לתפקד. כמו קופאת במקום, לא מסוגלת
לזוז.  
אני: "די! עומר... תעזוב אותי! די!! אתה יודע שאני שונאת את
זה!!!" אני מדברת חלושות, מוציאה מילים במהירות בקושי רב עקב
חוסר התפקוד שלי מהלפיתה של עומר.
עומר: "אני לא מפסיק עד שאת לא אומרת לי!"
אני: "טוב טוב טוב טוב!!!" אני נכנעת.
עומר: "נו, תשפכי..."
אני: "מי היה מאמין שאתה עומד להתחתן! כולך ילד קטן!"

עומר: "אבל את מתה עליי" בחיוך.
אני: "זה דיון לפעם אחרת"
עומר: "צודקת, תתחילי לספר או שאת יודעת מה יקרה..."
אני: "אין צורך באיומים "בחיוך "זה בגלל 'בייבי'..."
עומר: "צרות בגן עדן?"
אני: "המשפט הזה נשמע הרבה יותר טוב באנגלית, אבל כן, משהו
כזה"
עומר: "מה קרה? היה תורו לשטוף כלים?" בציניות.
אני: "הלוואי שזה היה זה"
שתיקה קצרה
עומר: "אני אחכה עוד הרבה זמן???"
אני: "הכל התחיל כשהוא אמר לי..."

דירת האהבה שלי באמסטרדם, הדבר היחיד שמעוצב יותר יפה ממנה היה
צריך להיות הבית במושב שרציתי לעצב אחרי שאני אתחתן. הכל זורם
בה בצורה טבעית, כמעט כמו שעיצוב בא לי בטבעיות. המקום האהוב
עליי בדירה, אחרי חדר השינה כמובן, זה המטבח. שלא תבינו לא
נכון, אני ממש לא האישה הטיפוסית שתשב בבית כל היום, אני פשוט
נהנית לבשל, אני אוהבת את זה. השותפה שלי בישראל הייתה אוכלת
כל היום טבעול ופתיתים. מתחיל לשעמם אחרי שבועיים לא? לא היה
לי למי לבשל חוץ מעצמי אז הייתי מתחילה לאפות ולשלוח לחברים
ומשפחה... זה היה הצלחה אבל, רק תחביב.
הכל התחיל בעצם בבוקר בהיר באמצע שבוע רגיל לחלוטין. שבוע שלא
היה צריך להיות בו אפילו ביקור אחד במטוס, מכורח הנסיבות, זה
קרה.
בדיוק הפכתי את הביצה לצד השני, הכנתי כבר את הצלחת ליד
הכיריים כדי להעביר את הביצה אליה כששמעתי את צעדיו המהירים של
עומרי, יש לנו רצפת פרקט לבנה בסלון אז כל צעד נשמע כמו ריקוד
סטפס.
אני: "אומרים בוקר טוב!"
עומרי: "בוקר טוב יפיפייה שלי" מלווה בנשיקה על המצח.
אני: "בוקר אור" חיוך "הכנתי לך ביצת עין וצנימים"
עומרי: "לא... אני לא אוכל איתך, אני רץ לעבודה"
אני: "הא, אז ככה זה יראה כשאני אמזוג את החלב לקערת הדגנים של
הילדים שלנו? גם אז תלך ותשאיר אותנו לבד?" צוחקת. אפילו אני
בשוק מעצמי שהמשפט הזה יצא מהפה שלי, כשהיינו שנה ביחד עומרי
התחיל לזרוק משפטים כאלה, תמיד הייתי אומרת לו שזה מלחיץ
אותי.
עומרי: "כשיהיו לנו ילדים אני כבר אפסיק לעבוד"
אני: "עוד כל כךךךךךךךך הרבה זמן?" לא מורידה את החיוך מהפנים
עומרי: "מה יש? אני רוצה אותך קצת לעצמי לפני שיתחילו להסתובב
לי פה בנים קטנים שאני אצטרך להסיע לכדורגל ושלא נתחיל לדבר על
ילדות קטנות ויפות כמוך שאני אצטרך לדאוג להן שלא יתחילו איתן
פושטקים!"
אני: "חחח... אתה נשמע כבר כמו איזה סבא"
עומרי: "בכוונה החלטת לא להתייחס למשפט הרומנטי שזרקתי לך
בהתחלה?"
אני: "מתייחסת מתייחסת!"
מתקרבת קרוב קרוב ומהר
אני: "בזכותו אתה מקבל עכשיו נשיקת בוקר טוב"
נשיקה קצרה על השפתיים. עומרי עוצם את עיניים לשנייה ואומר
"מממ... איזה כיף". שתיקה קצרה.
עומרי: "ובהקשר הזה, אני רוצה שתפני לך את יום רביעי בערב"
אני: "אין לי בעיה, אני מסיימת עם הצילומים בבוקר...מה קורה
ביום רביעי?"
עומרי: "כשיגיע יום רביעי תגלי" בחיוך מקסים
אני: "אבל זה עוד כל כך הרבה זמן"
עומרי: "בסך הכל יומיים..."
אני: "ומה עם העבודה שלך?"
עומרי: "את האישה של חיי, את הרבה יותר חשובה לי מהעבודה שלי,
שלא יהיה לך ספק בזה! העבודה תיגמר יום אחד, את תישארי איתי
לנצח. ומעבר לזה יש איזה משהו חשוב שאנחנו צריכים לדבר עליו,
העבודה תחכה"
אני: "אוקיי, עכשיו אתה מלחיץ אותי... על מה אנחנו צריכים
לדבר?"
עומרי: "לא משהו מלחיץ, בעצם אולי קצת כן. אין לך מה לדאוג,
חוץ מזה- זאת הפתעה! אז תתאפקי עוד 24 שעות ותגלי"
אני :"אני עוד אתנקם בך על זה!"
עומרי: "טוב, אני אשתדל לזכור את זה" מחייך ועושה את דרכו
בכיוון הדלת, פותח אותה ונמצא חצי צעד מחוץ לדירה "אני זז
לעבודה, אני אחשוב עלייך כל היום!"
אני: "חסר לך שלא!"

לאט לאט בית הקפה מתחיל להתמלא באנשים, המקום נהיה פופולארי עם
הזמן ובצדק. זה מתחיל להיות קצת יותר מדי המוני בשבילי. אבל
אחרי שסיקרנתי את עומר ככה אין סיכוי שנלך מפה בקרוב.
עומר: "נו... אני סקרן, מה הוא רצה לומר לך? ואיך רבתם פה? אתם
נשמעים כמו זוג יונים"
אני: "חכה... עוד לא סיימתי, כשהגיע יום רביעי..."
בעיצוב של הסלון שלנו השקעתי פחות מהמטבח ובחדר השינה, שנינו
עובדים רוב הזמן ככה שלא יוצא לנו הרבה לבלות בו. וגם החלל שלו
יחסית קטן.
הקירות צבועים בצבע לבן ועליהם יש טפט ענקי של פרחים בצבע כחול
כהה, יש לנו טלוויזיה רחבה שתלויה על הקיר וממולה נמצאת ספת
עור תלת מושבית בצבע כחול כהה. מתחת לטלוויזיה התלויה נמצאת
ארונית ארוכה ונמוכה בצבע לבן שמאחסנת לנו את הסרטים האהובים
עלינו מכל הזמנים, ספרות זולה, בחזרה לעתיד, היומן, טיטאניק,
הסנדק, מועדון ארוחת הבוקר, שר הטבעות, פורסט גאמפ ועוד הרבה
גדולים וטובים. ליד הארונית בצד ימין יש שולחן כתיבה קטן עם
טלפון אלחוטי, לוח שנה וכל מיני דפים כאלה ועטים בכוס.
המשך הסיפור שאני מספרת לאחי מתרחש על ספת העור הכחולה שלי
באמסטרדם. אני לבושה במיטב בגדיי, שמלה שחורה יפיפייה שמתאימה
לכל אירוע ומדגישה את כל המקומות הנכונים בגוף שלי. בדיוק כמו
שעומרי ביקש ממני (לפני מונחים דפים ששרבטתי עליהם בזמן
ההמתנה). השעה כבר 20:30, אני מתקשרת לעומרי וחושבת לעצמי 'אוף
משיבון'.
אני(בטלפון): "היי עומרי, אמרת לי להיות מוכנה ב7 וחצי, הכל
בסדר? איפה אתה???"
הדלת נפתחת ופתאום עומרי נכנס, מתיישב על הספה ושותק.
אני: "נו??"
עומרי: "מה?"
אני: "אמרת לי לפנות את הערב, להיות מוכנה ב7 וחצי, שאנחנו
צריכים לדבר... משהו חשוב, זוכר? מה יש לך???"
עומרי: "עינב, עזבי... אין לי כוח, היה לי יום מטורף בעבודה,
בפעם אחרת"
אני: "מה???? מה בפעם אחרת? לא יכולת להתקשר להודיע לי?"
עומרי: "אפשר לחשוב שביטלת משהו בגללי"
אני: "מה?  תגיד לי, מה יש לך? עשיתי לך משהו?"
עומרי: "לא עשית לי כלום, לא הכל סובב סביבך"
אני: "עומרי כדאי לך להירגע ומהר!"
עומרי: "אל תגידי לי להירגע את שומעת?"
אני: "אז אל תדבר אליי כאילו אני אחד העובדים שלך! אני חברה
שלך!"
עומרי: "מי מדבר אלייך ככה?"
אני: "אתה!"
שתיקה
אני: "ועל מה בכלל רצית שנדבר היום?"
עומרי: "על כלום."
אני: "אמרת שזה חשוב"
עומרי: "אז אמרתי"
לוקחת את הכרית מחדר השינה שלנו, שמיכה מהארון ופורסת סדין על
הספה ליד עומרי
עומרי: "מה את חושבת שאת עושה?"
אני: "אני לא רוצה לישון איתך"
עומרי: "אל תשני איתי, גם אני לא רוצה לישון איתך" ובלחש "רק
רוצה שנתחתן, זה הכל"
הכרית נופלת לי מהיד לרצפה.
אני: "מה אמרת עכשיו???"
עומרי: "לא אמרתי כלום, עכשיו את גם מדמיינת?"
אני: "עומרי, אתה אמרת שאתה רוצה שנתחתן עכשיו"
עומרי: "אז אם שמעת למה את שואלת?"
אני: "מה זה משנה?? מה זה אמור להביע? להתחתן? על מה אתה
מדבר?"
עומרי: "כן עינב, רציתי לקחת אותך היום למסעדה שישבנו בה אז,
כשירד גשם מטורף ברחוב הצדדי ההוא, את זוכרת? ואז רציתי שנלך
לטייל בכיכר איפה שהאכלנו את היונים בשבת הראשונה שעברנו לכאן
ואז רציתי לקחת את היד שלך ולהגיד לך 'אני אוהב אותך, תהיי שלי
לנצח?'"
אני: "אוקיי, אין לי מושג איך לעכל את זה עכשיו, אבל אתה מוכן
להסביר לי מה קרה בדרך?"
עומרי: "ג'פרי האידיוט הזה, אני יכול להרוג אותו לפעמים!!! אני
יכול להישבע לך שהוא מרגל תעשייתי! הוא מוכר אותי! אני משתגע
ממנו..."
תוך כדי שעומרי מדבר יורדת לי דמעה על הלחי, שאליה מצטרפת עוד
דמעה ואליה עוד אחת. אני פורצת בבכי ושמה את הידיים על הראש
כלא מאמינה.
עומרי: "מה יש לך?"
אני: "רצית להציע לי נישואים ומה שהרס לך זה ג'פרי??? אתה בא
הביתה ומוציא את כל התסכול שלך עליי? אומר שאני לא מוותרת על
שום דבר בשבילך? רק עברתי איתך להולנד בגלל העבודה המזורגגת
שלך! בשביל שתוכל לעבוד ברוגע ולא להיות הנוסע המתמיד על קו תל
אביב-אמסטרדם! רק זה היה חסר, שהעבודה שלך תמנע מאיתנו להיות
ביחד"
עומרי: "עינב אני לא..."
אני: "אל תגיד כלום, אני לא רוצה לשמוע אותך"
עומרי: "אני לא מאמין אני לא מאמין אני לא מאמין אני לא
מאמין"
הוא ממלמל לעצמו.
אני: "למה אתה לא מאמין???"
עומרי: "שאני כזה דפוק. אני לא מאמין שאני כזה דפוק, אני לא
מאמין איך את בכלל אוהבת דפוק כמוני"
אני: "גם אני לא מאמינה..."
עומרי: "די, עינבי אל תגידי את זה... אני אוהב אותך ואני באמת
רוצה שתהיי שלי לנצח, לאהוב אותך כל יום מחדש ולעשות אותך
האישה הכי מאושרת ביקום, באמת, אני..."
אני: "אל תגיד שאתה מצטער! אני לא רוצה לשמוע!"
עומרי: "נו, עינב שלי אני באמת..."
אני: "אמרתי לך שאני לא רוצה לשמוע נכון?"
ברגע שמספר מלצרים שואלים אותך "תרצה קינוח?" אז או שנשאר להם
יותר מדי במלאי ואם הם לא ימכרו אז זה יתקלקל או "אפשר להביא
לכם עוד משהו?" אז כנראה שהם חושבים לעצמם בלב "למשל את
החשבון" בואו נאמר את זה ככה, הם ממש רוצים שתלך.
עומר: "אוקיי, זה נשמע כבר עילה מספקת לזה שחזרת לארץ"
אני: "אתה יודע שחזרתי בשבילך... אבל זה קצת זירז את העניין"
עומר: "אז איך זה נגמר?"
אני: "אמרתי לו שאני נוסעת להורים ושלא יתקשר אליי בשבוע
הקרוב"
עומר: "אז מה הוא אמר?"
אני: "הוא לא אמר... הוא פשוט הוציא את טבעת מהכיס"
עומר: "מה?!ומה עשית?"
אני: "אמרתי לו משהו בסגנון של..."
"אני לא רוצה את הטבעת שלך! אני לא רוצה להתחתן איתך, מצידי
אתה יכול להתחתן עם ג'פרי!"
תוך כדי אני מכניסה דברים אחרונים למזוודה שהתחלתי לארוז כבר
בבוקר של אותו יום.
עומרי: "אל תגידי את זה.. תגידי שאת לא מתכוונת"
אני: "ועוד איך אני מתכוונת, מצידי תקנה עם הטבעת היקרה הזאת
עוד מגרש בסביון זה לא מעניין אותי מה תעשה איתה, אתה גם יכול
לדחוף אותה ל..."
לעומר ולי כבר נהיה לא נעים, אז החלטנו ללכת. שילמנו, השארנו
טיפ נאה. כאות הזדהות לכך ששנינו היינו מלצרים פעם ואנחנו
מבינים את הכאב. התחלנו ללכת לכיוון המגאן כשהגענו המשכנו
בשיחה.
אני: "אז ההורים נתנו לך את המגאן?"
עומר: "כן, את יודעת, הם עוזרים כמה שהם יכולים"
אני: "כמו שאני מכירה אותך פעם בשבוע האוטו מקבל טיפול עשרת
אלפים"
עומר: "בואי נגיד ככה, אני שומר עליו"
אני: "יופי, כל הכבוד, עדיף לך לא להיכנס להוצאות מיותרות
במוסכים או סוכנויות רכב עכשיו לפני החתונה"
שתיקה קצרה לפני שנכנסים לאוטו. עומר מסתכל עליי, בוהה בי קצת
שם לי יד על הכתף ואומר:
עומר: "וואו, אחותי... מה אני אגיד לך, יש לך ביצים"
אני: "לא הספקתי להתרגש מזה אפילו, הוא לא נתן לי את ההזדמנות
שיהיו לי פרפרים, הוא לא נתן לי להגיד לו כן. הוא פשוט הרס את
זה עם העבודה שלו... אני לא אמורה להיות יותר חשובה מהעבודה
שלו אם הוא רוצה להתחתן איתי?"
עומר: "יש משהו במה שאת אומרת... אני לא חושב שיש הצדקה לזה
שהוא יוציא את התסכולים שלו עלייך, בטח אחרי שאת מפנקת אותו כל
כך ומכינה לו ארוחות בוקר מושקעות, בטח את עושה לו פרצוף
מהירקות בצלחת נכון?"
אני: "איך ידעת???"
עומר: "כבר אמרתי שאני מכיר אותך לא מהיום בשיחה הזאת?"
אני: "כשאתה צודק אתה צודק"
חיוך ענקי נמרח על הפנים של עומר כשהוא שומע אותי אומרת את זה
אני: "אבל זה לא קורה הרבה"
עומר: "היית חייבת להכניס לי הא?"
אני: "כן" מלווה בחיוך מאוזן לאוזן.
עומר: "אז מה בעצם קורה עכשיו? אתם לא מדברים כבר 3 ימים, הוא
לא מנסה להתקשר?"
אני: "מנסה, אני שולחת אותו לתא הקולי ואז הוא שולח פרחים
לדירה, המניאק יודע שאני אוהבת ורדים"
עומר: "אני חושב שאתם צריכים לנסות ולדבר על זה, חבל לזרוק לפח
את הקשר שלכם, אתם מושלמים אחד לשנייה, הרבה זמן לא ראיתי
מישהו שעשה אותך כל כך שמחה ומאושרת"
אני: "נראה, אני עוד צריכה להתבשל עם עצמי, לישון על זה
קצת..."
עומר: "אל תשכחי שמה שיש לכם זה לא משהו שמוצאים כל יום, אין
הרבה אנשים שאני מכיר שאוהבים כמו שאתם אוהבים אחד את השנייה.
אהבה כזאת ללא תנאים, אהבה לשם אהבה ולא בגלל שום דבר אחר, זה
מחזה יפה"
אני: "בדיוק בגלל זה אני מודאגת, אחרי כל מה שעברנו יחד, הוא
יוצא עליי ככה... זה מוזר, אבל יהיה בסדר עומר... יהיה טוב"


יכולתי לשמוע את קולות הסירנה של האמבולנס שקטעו את ההדהודים
בראש שלי, בין כל הרעש וההמולה זיהיתי שני אנשים שרוכנים
מעליי, לבושים בלבן מדברים אליי ואני רוצה לשאול אותם מה קרה
אבל אני לא מצליחה אפילו לחשוב על המילים ובטח שלא לפתוח את
הפה ולומר אותן.
אני זוכרת כל מיני קטעים מעורפלים כאלה, מלווים בהמון צינורות
שקופים ודם מכל עבר. משפטים כמו "תביאו עוד פדים" "תלחץ כאן"
"תייצבו אותה" נזרקו לאוויר כמה וכמה פעמים עד שבא אמבולנס
ולקח את כולנו לבית החולים, הורי ואחי נפצעו קל, אני הייתי
מקרה קצת יותר מורכב.
רופא1: " לפי הדיאגנוזה הצלעות השבורות שלה ניקבו את הריאות
בחמש מקומות שונים והתפתחה בצקת במוח אחרי החבטה של הראש
בחלון.."
הורי שמוטי פנים ואחי אוחז בראשו כל מאמין, רופאה אחרת מוסיפה
ואומרת "אנחנו ממש מצטערים... עשינו כל מה שיכולנו"  

אז מה עכשיו? מה יהיה עם החתונה של אחי? מה יהיה עם כל
התוכניות שהיו לי לטייל בעולם? לסיים את התואר? לפתוח משרד?
להקליט את השירים שלי? לרוץ מרתון? להתחתן... כלום, נגמר.
עכשיו אני יכולה רק להסתכל על החיים של האחרים חולפים.
אני לא יודעת איך זה אפשרי בכלל שאני מסוגלת לראות את מה שקורה
אי שם בעולם האנשים החיים, אבל אני יכולה. אני מרגישה כמו
תצפיתנית. מעין צופה מהצד בעלת מטרה חשובה שתקדם את העלילה
ואולי אפילו תהיה הרעיון המרכזי.
מעניין מה עם על החברים שלי, הודיעו להם כבר? במקום לקבל הזמנה
לחתונה הם יקבלו טלפון שיזמין אותם להלוויה.
רצף המחשבות שלי נקטע על ידי שתי דמויות לא מוכרות, הן היו
לבושות בבגדים מיושנים כאלה, בגדים מפוארים מתקופת המלוכה
באנגליה הישנה, נראים ממשפחות אצולה.
רומיאו: "זהו זה נגמר"
יוליה: "מפה כבר אין דרך חזרה נכון?"
רומיאו: "את זוכרת כשאנחנו הלכנו... זה היה עצוב, אבל זאת גם
הייתה הצלחה מסחרחרת"
יוליה: "לפחות הוא הצליח לעשות עם זה משהו וויליאם הזה"
רומיאו: "כן, וכולם חושבים שהוא איזה כשרון גדול..."
יוליה: "היה נחמד כל עוד זה נמשך..."
אני: "מי אתם? על מה אתם מדברים? מה זאת אומרת נגמר? איפה אני
בכלל? והמשפט שאמרת..."
יוליה: "נשמע יותר טוב באנגלית? אני יודעת..."
אני: "מה? איך ידעת שזה מה שרציתי לומר?"
רומיאו: "אנחנו יודעים הכל, רואים הכל, שומעים הכל... אנחנו
מכירים אותך"
אני: "הא כן? כי אני ממש לא מכירה אתכם. מי אתם?"
יוליה:"בטח שאת מכירה אותנו, אני בטוחה ששמעת את הסיפור שלנו
לא פעם ולא פעמיים"
רומיאו: "בואי נגיד את זה ככה, היינו מוכנים למות אחד בשביל
השנייה"
דמות2: "עדיין לא מזהה?"
אני: "לא, ממש לא..."
יוליה:"אנחנו הזוג הטרגי הקלאסי של כל הזמנים, רומיאו ויוליה,
מצלצל לך מוכר?"
אני: "מה? אני חולמת? איפה אני??"
יוליה: חמודה, לא שמעת על המקום הזה כשהיית קטנה? קוראים לו גן
עדן..."
אני: "מה גן עדן? אבל איך...? איך אני רואה את כולם? ומה אתם
עושים פה?"
רומיאו: "זה לא משנה יקירתי, העיקר שאת כאן איתנו...ותזכרי, לא
משנה מה יקרה, אסור לך להתערב"
אני: "להתערב? במה?"
יוליה: "אסור לך. את לא יכולה, שם למטה זה מחוץ לתחום. את
יכולה רק להסתכל"
רומיאו: "אין דרך חזרה, את כבר מתה"