היה היה במקום סמוי מהעין
גן נסתר.
בגן היה עץ ירוק ושלו,
וספסל שלו,
ורוח שלוה שררה בגן.
ונוף הרים צלול נצפה מהספסל העומד ליד העץ הירוק,
ואיש לא ביקר בגן הנסתר.
לא ישב על הספסל השלו, ליד העץ השלו,
חש ברוח שלוה והביט בנוף הרים צלול.
כך עברו שנים, והעץ גדל והצמיח שורשיו,
והספסל נשאר צופה אל נוף הרים צלול לבדו,
ורוח שלוה שררה בגן.
עד שיום אחד נערה אחת נכנסה אל הגן הנסתר,
וזהר נבע מעיניה הכחולות צלולות.
היא חשה את הרוח על צווארה,
עצמה את עיניה כשליטפה את העץ,
ישבה על הספסל השלו,
והביטה אל נוף הרים צלול.

כמה אהבה את הגן הנסתר
וכמה אותה הוא אהב