עכשיו אני מתבונן בגיטרה הצהובה, בעיקר מסתכל עליה בנוסטלגיה,
אבל כמעט אף פעם לא מנגן בה.
היא מונחת בפינת החדר, דוממת, כשמתוכה מהדהד סיפור שאירע במזרח
אירופה, לפני שנתיים, עת הייתי שם בטיול בעיר ששמה סגד שנמצאת
בדרום הונגריה.
המשפחה מצד אבי התגוררה שם לפני המלחמה ולאחריה נשארה שם סבתי,
מה שהעניק לטיול קצת אופי שורשי...
כשהגעתי לדירה בבניין המגורים, הישן והשמור, חיכה לי בעיקר
שעמום.
את העיר כבר ידעתי בעל פה, כמעט כמו את כף ידי ולא הצלחתי
לחשוב על פעילויות ליותר משבוע. באתי עם כרטיס פתוח, עד שיאזל
הכסף ותאזל התעסוקה.
יום אחד טיילתי באיזור קניות בעיר ונתקלתי בחלון ראווה של חנות
כלי נגינה, כחובב מוזיקה מושבע מיהרתי להיכנס, סרקתי בעיניי את
הגיטרות התלויות ושמתי לב למחירים, כשראיתי שמחיר של גיטרה
מסוימת היה סביר בערך כמו גיטרה פשוטה בארץ, החלטתי לקנות.
חזרתי לדירה כשבראשי כבר רצות כל מיני תכניות על שירים שאכתוב
ואלחין, הלכתי ישר אל החדר השני זה שתקרותיו גבוהים והתחלתי
לנגן בקצב, ובשניות הראשונות המנגינה בקעה כמו באפקט של מערה
ויצרה הד דרמטי ומעורר השראה.
כמה ימים לאחר מכן ניגנתי על הגיטרה וחיפשתי את המנגינה של
השיר "האגס 1" של אהוד בנאי וגיליתי באופן מקרי ופלאי שהוא
התאים בדיוק לסיטואציה שהרי הוא כותב: " הבית ריק עכשיו
וחשופים הם הקירות"... בשיר שמדבר על הבית של משפחתו, בית
שהתקיימה בו מסורת מופלאה ורבת שנים ועכשיו הוא מוזנח, כשהזמן
לקח את הדורות הקודמים והנה בא הצעיר ותופס את מקומם. כך גם
הרגשתי לגבי משפחתי.
כשידעתי כבר לנגן ולשיר את "האגס 1" לקחתי את הגיטרה הצהובה
למסיבת בית של שכנים וחברים, התגובות היו חיוביות והם אף גילו
עניין במה השיר עוסק.
כך מבלי לדעת, תת המודע שלי הוביל אותי לשיר שבעצם מסכם וסוגר
את מעגל החיים שהיה למשפחתי בעיר סגד, מעגל חיים מורכב, מלא
צער עקב השואה ותקווה של השורדים. |