ואם החיים היו אומרים לך שלפעמים צריך לדעת לוותר, האם היית
שומעת בקולם או מרימה ידיים או סתם בורחת שוב לפינה חשוכה
ומוכרת של בדידות? האם היית יודעת לוותר עליו ולשחרר אותו
לחופש, הרי זה לא שהוא לא שייך לך, הוא אפילו לא קיים...
ואת יודעת שללמד את עצמך קשה לפעמים והמנהגים הישנים שלך לא
מרפים ולא משתנים בעצמם. וכל מה שאת חווה, וכל מה שקורה לך,
וכל הדברים שאת מרגישה את בעצם בנית בעצמך, במוכשרות שכזאת,
בלי שאת קיימת בכלל...
והעוקצנות שלך לא תקפה פה היום, כי כמו שאת קוראת אותם כמו ספר
פתוח, ככה הוא קורא אותך, ואין לך לאן לברוח עכשיו. אבל את
מאמינה שהוא תמיד יחזור גם אם תקרעי את החבל שמחבר אתכם. גם אם
תצעקי לו בדרכו שאת לא צריכה שיחזור. הרי שניכם יודעים כמה את
זקוקה לו, וכמה את צריכה אותו קרוב, אבל את מתכחשת לזה וחושדת
שהוא מנצל את זה. ובעצם כל אחד נשאר עם ריק אחד גדול והולך
לדרכו בידיים ריקות.
ואת חוזרת לנקודת המגננה שבה את תמיד צודקת והוא תמיד אשם. ושם
את מתקבעת לא מוכנה לשמוע אף מילה. ונדמה שלפעמים הוא לא מנסה
אפילו, כאילו הוא מחכה רק לסליחה. אבל את לא סולחת ולא מבקשת
בעצמך. רק מאיצה בו במבט שואף. כל כך הרבה דברים שטוב שלא אמרת
לו, כל כך הרבה דברים שטוב שלא שמע. הרי הוא לא יודע שהוא ישן
במיטה שפעם הוא עזב...