הבית אחרי שהלכת. כל פינה, כל מדף, כל נעל. 25 דקות של וידאו
מכסות את הדקה שרציתי לזכור. אם מסתכלים לעומק ואם יש שקט,
אפשר לראות מתחת. את עוד שם. שוכבת שם. גונחת, נאבקת, מצהיבה.
יפה כמו מלאך. אמא שלי.

שלושה חודשים לפני זה אספת אותנו בסלון. את אבא ויעל ואותי. את
כבר הבנת, שהמלחמה שלנו במחלה מתקרבת לקיצה. רצית שנדע כמה את
אוהבת, כמה את גאה, כמה את מאושרת. אני לא האמנתי. את נפרדת.
לא רציתי לשמוע. היו לי מים באזניים. יעל בכתה, אבא השתתף ואני
ריחפתי שם. מנותק מהכל. לא נוגע בכלום.
רצית שאתקרב, שאסתכל לכאב בעיניים, אבל בשביל הכאב לא היו לי
דלתות. חלונות לשמחה, חלונות לצחוק, מרפסת לאהבה, תריסים
פתוחים לאומץ, פתח אוורור קטן לציניות. ודלתותיי אל הכאב
נעולות.

והנה את כאן, במרפסת, הפינה האהובה עלייך בבית. גונחת, נאבקת,
מצהיבה. ובפעם הראשונה את נראית פגיעה באמת. את באמת הולכת.
הבית מלא בפרחים שתמיד עושים אותך מאושרת ואני שוזר ענף
בוגונביליה ורודה בשערך. דווקא עכשיו, בפנים צהובות, בשפתיים
יבשות ובמתח הזה אני מבחין כמה את יפה. ואבא לוקח את מצלמת
הוידאו שלי ומצלם אותך. מתנשמת בכבדות. עוצמת עיניים. מוארת
בקרני השמש הנמוכות הקסומות של שעת הזהב. סרט אילם.

בהזה תעש לש תומוסקה תוכומנה שמשה ינרקב תראומ. םייניע תמצוע.
תודבכב תמשנתמ.

אחת בלילה. אני נכנס הביתה. את לא במרפסת. את הלכת באמת. עשרות
אגרטלי פרחים מקבלים את פני, והבית דומם משינה. השקט שאחרי
הסערה. אני רוצה לראות אותך שוב. אני רוצה לגעת בך. לגעת
בנקודה הזאת, שהיא הגבול הדק בינך לבין הנצח. אני עומד בפתח
הדלת אל הכאב ומוציא מהארון את מצלמת הוידאו. הקלטת הזו, אני
מרגיש, היא המפתח שלי.

REWIND. רחש הסלילים המתגלגלים לאחור.

בהזה תעש לש תומוסקה תוכומנה שמשה ינרקב תראומ. םייניע תמצוע.
תודבכב תמשנתמ.

ולאחר מכן דממה. הכפתור PLAY זוהר באור כתום וממתין שאלחץ
עליו. ואז מתרחש דבר מוזר שנראה סתמי וחסר משמעות באותו רגע,
אך עתיד ללוות אותי כל חיי. דבר שאין בכוחי להסביר במונחים של
כוונה או הגיון. במקום ללחוץ על הכפתור אני מכבה את המצלמה
ומחזיר אותה לארון. נכנס למיטה ונרדם.

בשש בבוקר אבא מתעורר. הבית סמיך מלילה נטול חלומות, ראשי
ורדים וחרציות בוהים בו בחיוך נוגה. את אינך. וזה חומר גלם
שקשה לעבד. זה כמו לנסות לתפוס אוויר. ואבא נושם, ומחליט לתפוס
את האוויר.
ניגש לארון, מוציא את מצלמת הוידאו ומצלם. מצלם את השקט, מצלם
את הקירות, את הפתקים על המקרר, מצלם כוס קפה, כלים בכיור,
גרביים בסלון.
הבית אחרי שהלכת. כל פינה, כל מדף וכל נעל. עשרים וחמש דקות של
וידאו מכסות את הדקה שרציתי לזכור.





14.10.09