עולם שלם מורכב מאנשים שבורים. אנשים מפורקים, חצויים, שהעבר
כמו שקים של חול על כתפיים עדינות.
איך במציאות הזו אפשר לשרוד, לבלוע רוק, למצמץ קלות ולנסות
להמשיך?
הכל מתפורר, המשפחה מתפרקת, לכאב אין מזור.
האובדן יוצר חור, בור עמוק ללא תחתית, מאורת הארנב עמוקה ממה
שחשבנו.
אין דרך יציאה, אין תשובות לשאלות שכולנו שאלנו ולעד נמשיך
לשאול. איך מתמודדים עם הדבר הזה בכלל?
יש תשובה בכלל לשאלה?
לאי יתכן שהמציאות ממשיכה להתרחש, הזמן לא מפסיק לנוע, וכולנו
בתוכו ממשיכים ולא ברור באיזה כוח.
השכול כמו מערבל בטון, אנחנו רק גרגרי החול שבתוכו, אין
שליטה,אין כיוון, מסתחררים לנצח עד שנתמצק ביגוננו.
יש יציאה אחת בסוף, אבל האור כבוי בקצה המנהרה.
היציאה היא הוויתור, היא ההסכמה.
ההבנה, הקבלה של התבוסה, המסקנה הבלתי נמנעת של יגון וצער שהם
כמו אוויר לנשימה.
היציאה היא המוות, שלי או שלך. וכשנצא מהמירוץ, ונתלה את
הכפפות, אחרינו ישארו עוד אנשים שבורים, חצויים, שמהם מורכב
עולם שלם.