כל כך התגעגעתי.
זמן רב מדיי עבר מאז הפעם האחרונה שהתראינו. אני נזכר פתאום,
בנוף הילדות המוכר, בבית הישן, הזכרונות צפים חמימים וישנים,
מלווים בטעם נוסטלגיה חמצמץ.
אני רואה מולי את המדרגות, את הדלת, הסלון הישן... השטיח עם
הדוגמה המוזרה שוכב באמצע הסלון, והשעון על הקיר מחכה רק לי
שאצעד ואביט בו.
אני זוכר.
הזכרון שלך מעירה אותי בבוקר, בלטיפה רכה, אומרת לי שהגיע הזמן
לקום, מושיטה לי חולצה מהארון ומדברת איתי קצת, כדי שלא אחזור
לישון.
כשהייתי בן ,12 טסנו לפריז. אני את ומינה, את זוכרת?
אני זוכר שנחתנו, והכל היה צבוע אפור אירופאי והרגשתי לראשונה
בחיי כאילו התאהבתי. וכשהיינו במגדל אייפל והגשם לא הפסיק
לרדת,ונרטבנו ממש, וצילמת אותי, ואפילו תפסת בתמונה קצת
קשת...
בסיום התיכון, אני רואה לפניי איך צילמת אותי במסיבה, והתגאית
בי כל כך על ציוני הבגרות. השווצת בי כאילו הייתי גביע,
ובפנים התגאיתי בך יותר. שמחתי שאת איתי, להגן עליי, לחלוק
איתי. להראות לי את מה שנכון, ומה שלא. לייעץ כשביקשתי, וגם
כשבחרתי להסתגר ידעת מתי להגיב ובאיזה טון. ביום שהתגייסתי
לצבא, בכית קצת, ולא הבנתי למה. ידעתי שזה כולה צבא וכולם
עושים את זה ויהיה קצת קשה ונתגבר. בשבתות כשיצאתי, סיפרת לי
איך לא ישנת בלילה. כמה דאגת כשלא התקשרתי. אפילו שאמרתי לך
שאני בניווט, ואני אדבר איתך בבוקר.
כמה אהבת אותי, אף פעם לא שכחתי את זה. היום אפילו הייתי בטקס.
וכולם דיברו שם עלייך, ואמרו כמה שאת נהדרת.
הבוס דיבר קצת, גם מיכל החברה שלך. הם לא הפסיקו להגיד כמה
אהבת את העבודה וכמה שהיית מצטיינת. בסוף הם ניגשו אליי, לחצו
ליאת היד וביקשו לתת תמונה למזכרת.

אני, יכולתי לפעול אחרת. להראות לך קצת יותר ממני. להשיב לך את
מה שמגיע לך ולא לפשוע כנער חסר הערכה.
יכולתי לבלות איתך, להכיר אותך יותר ולראות באמת אותך כפי שאת.
אבל לא השכלתי לדעת...

לפני חודש הלכת ממני אמא, והכאב לא מרפה. כל יום הוא טורף אותי
מחדש, בולע ויורק.
מין תהום שלא נגמרת, רק מתעצמת, מתקדרת.
אבל אני מגיע זה בסדר.

אני יושב על הרצפה, בפינה של החדר. חתכתי בכמה מקומות, לזרז את
העניין. אני מצליח לשמור על חיוך קטן, ורק מחשבות מעטות על
החברים ושאר המשפחה מצליחות להביא לדמעה בזוויות העין.
אני יודע, שבקרוב נתראה אמא. אני בא הבייתה, התגעגעתי אלייך
כלכך...