המרחק ביני לבינכם הוא עצום.
אנחנו עומדים זה ליד זה, חולפים אחד על פני השני...
אתה עולה לאוטבוס ואני עובר בתחנה, אני נותן לך שטר של 20
בתמורה לחפיסת ווינסטון בקיוסק.
את מוצצת לי ויום אחרי את בדרך שלך ואני בשלי.
אבל הפער בינינו הוא עצום.
כמו שני יקומים שמתקיימים במקביל ולעולם לא יפגשו.
כי אני איבדתי ואתה עוד לא.
מי שלא איבד בן או אח או אמא לא יבין את מה שאני מנסה לומר.
כל מי שחושב שהוא מרגיש וחושב שהוא יודע, אני כאן כדי לבשר -
אתם לא.
האובדן הוא כמו שאתם רואים בסרטים, הוא כואב, הוא בוער, הוא
משאיר אותך חסר נשימה.
כמו בוקס בבטן שמוציא ממך את כל האוויר.
הוא משאיר אותך ער בלילה, וגורם לך לישון כשאתה ער.
אתה הולך ברחובות, הצבעים שאתה רואה, הם כבר לא אלו שראית.
הכל כבוי, הכל סתמי, הכל אחר.
אין דרך להתכונן לאובדן.
למדתי את זה דרך שתי לוויות שעברו בגורל אחד.
כשהוא מכה בך זאת קריאת השכמה.
חבל שתמיד השעון יאחר לצלצל...
מי שאיבד יודע. אתה קורא את זה ומבין את מה שאני אומר, ואתה
שלא איבדת לא מבין מאום. ותפסיק להגיד שכן.
האדם,לצערי, לומד רק ברע. אבל לא כשרע, אלא כשהכי רע. כשכבר
אי אפשר לתקן, ונשאר לחיות עם החרטה לנצח. אבל מה זאת קצת
חרטה כשאתה כבוי מבפנים, נכון חברי לשכול?

"תודה רבה" אמרתי לפקידה בבנק. היא חייכה חיוך מאולץ ואמרה
"שיהיה לך יום נעים". הדלקתי סיגריה והרהרתי לרגע בכנות
הברכה. אחרי מחשבה קצרה המשכתי הלאה... הבנתי שביקום שלה,
אולי זה אמיתי. בשלי, זה מזמן כבר לא...