ליופי יש קסם משלו, כשהוא מגיע בחלקים ושולח אותותיו על המים.
ולפעמים הוא טועה בדברים הכי פשוטים כשאתה מושיט לו את ידך
והוא זורק אותך אל השמיים.
ולפעמים היא אפילו צודקת, כשהיא ממשיכה לשבת בשקט ולבהות.
לפעמים הדמעות שלה הן הכי נקיות. וכשאתה נוגע היא לא תמיד
מבינה, וכשאתה חושב שאתה שומע, היא לא מצליחה לפרוץ את הדממה.
וכשאתה בטוח בצעד שאתה הולך לעשות, היא יודעת מראש שזאת טעות
ושאתה כבר לא הולך לחזור.
היא חוזה את העתיד, היא יודעת מה צפוי בגורלך, ואתה כשה תמים,
הולך בעדר בלי לדעת לאן. היא צופה לך גדולות, היא מאמינה בטוב
ליבך. היא יודעת שהן הולכות לטבוע בעיניים הכחולות שלך. ואתה
חיפשת רק שקט, מקום בטוח להניח בו ראשך. חיפשת מישהי שתבין
ושתדע לגעת שם. במקום האפל שלך...
היום היא אומרת אין טעם, לחזור למקורות, הרי בלאו הכי לא תמצא
שם את מה שציפית למצוא. לא תמצא את עצמך בנבכי הנשמה, ולא תלמד
להבדיל לעולם בין הטוב לרע ונשמתך לא תמצא שלווה במקום הזה,
במציאות האפורה. והראש לעולם לא ידע שהלב רק חיפש אותה...