[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דני צוקר
/
יקיצה

‏היא התהפכה על גבה, ממתינה שקורי השינה יתפוגגו אחד לאחד.
ניסתה לפקוח את עיניה לאט, כפי שנהגה לתרגל עם תלמידיה בשיעורי
הדרמה, אולם נאלצה להיעזר באצבעותיה, כדי להתגבר על ריסיה
הדבוקים.
‏הביטה אל הכר המונח לשמאלה, ומצאה אותו מקומט ומעוך.
‏להפתעתה, לא נותרה בו חתימת ראשו. היא קירבה את הכר וכיסתה בו
את פניה, שואפת לתוכה את ריחו המוכר, שהחל לפוג. המועקה שחנקה
את גרונה הירפתה לרגע, והירשתה לדמעות לחזור וללחלח את עיניה.
על הכיסא ממול תלויים היו ברישול אופייני, בגדי היום-יום שלו.

‏תחושה של דחיפות דחקה בה לקום ולצאת מהמיטה, בעוד כדור השינה
מאריך את הרגע.
‏"אני חייבת," אמרה לעצמה, "אני חייבת להיפרד ממנו לפני שייצא
מהבית." ואז טפחה המציאות על פניה . "הוא לא ממהר יותר." חשבה
,"פעם אחת איננו ממהר."
‏אמש, כאשר התארכו הביקורים, ביקשה מכולם להשאירה לבדה. סירבה
בנימוס להצעתו של בנה להישאר ללון איתה. "אני זקוקה לזה,"
אמרה, "אנחנו רוצים פרטיות. אתם לא מבינים? אנחנו רוצים להיות
לבד." ומאחר שלא פגה ארשת פניו הדאוגה של הבן, המשיכה, "אני
אהיה בסדר."
‏ואז ירדה דממה על הבית, על המושב ועל עולמה.
‏נבהלת רצה לעבר דלת הכניסה אולי תספיק להחזיר את הבן, לפני
שייעלם בחשיכה... ועצרה.
‏"חושך שם?" שאלה אותו, "זה מפחיד? ספר לי איך זה. לא, אני לא
ממהרת לרוץ אחריך, שלא תבין אותי לא נכון, תמיד כן, הפעם לא!
אתה חייב להקדים בכל דבר ?"
‏במתינות, כאילו עומד לרשותה כל הזמן שבעולם, חזרה והתיישבה על
הספה.
‏הציצה בשעון, חצות ומשהו, היא ידעה שלא תצליח להירדם.
‏תחושה מוכרת של מחזה חדש עטפה אותה, תערובת של דאגה והתרגשות
מעוררת, חלל שהולך ומתהווה, מפנה מקום לדמותה במחזה.
‏תמיד התקנאה בחבריה שבמחי יד נפטרים מהאיפור, מהמסכה
ומהתפקיד, היא, לעומת זאת, התקשתה להיפרד מהדמויות שגילמה, והם
המשיכו לרדוף אותה בחיי היום-יום. היא ניסתה לדלות מרפרטואר
הדמויות שלה, 'אלמנה'. לרגע התפתתה לחשוב, שתוכל להמשיך
ולהתקיים בחצרה שלה, וחשה עצמה כבוגדת.
‏"אתה רואה?" פנתה אליו ,"זה חלל מסוג אחר, אני לא יודעת למלא
אותו. אולי אתייעץ עם הבמאי? כן, זה המרופט, עם החרמש ביד
שחושף את שיניו הרקובות בצחוק הגורל ומראה לעברנו אצבע
זקורה.''
‏היא חייכה, לראשונה מאז. הוא חבר אליה בחיוכו הפיקח המלווה
בניצוץ שובבות בעיניו, כפי שהיה תמיד כאשר סיפר בדיחה מוצלחת.

‏"א מענטש טראכט און גוט לאכט," ציטט בעבורה את מאיר שלו.
‏"שמע! זה לא הוגן." אמרה בכעס, "אתה הולך לעולם שכולו טוב,
ומשאיר אותי בתפקיד הנורא של האלמנה. ואל תספר לי שזה לא היה
תלוי בך," הכעס ממשיך לגאות בה, ''אני יודעת שרק רצית ‏להציץ,
והמוסיקה היתה שמיימית, אז לא יכולת להיפרד ממנה, התעכבת לרגע,
ולא מצאת את הדרך חזרה."
‏''אני לא מרשה לאף אחד לגעת ברמקולים, מי יודע להחזיר אותם
למקומם המדוייק... מצד שני מי כבר יבחין בהבדל."
‏היא פרצה בבכי לראשונה מאז. לא דמעות תרבותיות ומאופקות, אלא
בכי מייבב המרעיד את כל הגוף. היא בלעה את כדור השינה שהשאירו
עבורה. חששה שלא תספיק להגיע למיטה, אולם, זמן רב עוד שכבה
ערה, חובקת בחשיכה את הכר שלו. שנייה לפני שגאלה אותה השינה,
החזירה את הכר למקומו.
‏הרגשת הדחיפות לא הירפתה ממנה. המחזה היה סדור במוחה על כל
פרטיו. היא קמה לטקסי הבוקר, התקלחה בחדר האמבטיה הצמוד לחדר
השינה, והוא, כמו תמיד 'התמקם' בזה הצמוד לחדר המגורים. היא
בחנה בראי את עיניה הצורבות, והעדיפה להתעלם מאדמומיותם.
התאפרה בחופזה ולבשה, שלא כהרגלה, את בגדי יום האתמול. הגיעה
ראשונה למטבח והפעילה את הקומקום החשמלי.
‏''אתה יוצא?  ‏אני יכולה למזוג לך?'' קראה לעבר דלת חדר
האמבטיה.
‏מזגה לעצמה מים רותחים וטבלה בהם שקית תה צמחים, שמה קפה נטול
קופאין בספל שלו, הוסיפה מים רותחים וסוכרזית. היא מצאה עצמה
מערבבת את המשקה זמן רב, מתענגת על שקשוק הכפית בספל. לפתע
התעשתה, שפכה את המשקה הלוהט לכיור, והכינה חדש, קפה רגיל ושתי
כפיות סוכר.
‏"שום דבר לא יכול להזיק לך יותר, לפחות תיהנה," אמרה.
‏היא לגמה במתינות מכוס תה הצמחים שלה, מנסה להתעלם מהרגשת
הדחיפות שלא משה ממנה לרגע. על כורחה הביטה בשעון היד.
‏"סיים מהר," ביקשה, "עוד מעט יגיעו ראשוני המנחמים."

‏היא הלכה לעבר היציאה מחזיקה בידו, עמדה רגע ארוך לפני הדלת,
חובקת את עצמה, נושקת לו בתשוקה.
‏"חזור מהר. אני אתגעגע נורא."
‏היא פתחה לו את הדלת, המתינה קמעה, נופפה לשלום ושלחה נשיקה
לאוויר.
‏מישהו לחץ את ידה.
‏"את נראית טוב," אמר כמאשים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-כמה זמן אבאש'ך
ערומקו?


-כבר איזה 42
שנה, אני חושב.


-נו, עכשיו
באים?!


ד"ר ז'יוואגו
לאפרוח ורוד, כי
גילוי מוקדם
חשוב לריפוי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/3/12 6:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני צוקר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה