[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







כלבי אשמורת
/
שאריות

יצא לי לנסוע באוטובוס עד באר-שבע. באמת אני לא יודע מה חיפשתי
שם, אבל למיטב זיכרוני לא הייתי בבאר-שבע מעולם, אולי רק חלפתי
בתוכה לרגע בדרך לאילת או עברתי לרגע כשנסעתי למצדה. הייתה לי
מן תמונה כזו של באר-שבע שרציתי לבדוק אם היא נכונה. עיר
פועלים, בתים נמוכים, חם, מלוכלך, אנשים משוטטים או יושבים
בחבורות ברחובות. דוכנים זולים... רציתי לדעת אם זה נכון. אז
יצאתי בשעות הבוקר מירושלים, תפסתי אוטובוס ונסעתי. תכננתי
לחזור בערב באותו היום.


לא האמנתי למראה עיניי כשהאוטובוס עצר והוריד אותי. "באר-שבע?"
שאלתי. "זו באר-שבע." ענה הנהג. ירדתי שם ותהיתי מה אני עושה
עכשיו. כל באר-שבע הייתה רחוב אחד ארוך, שמשני צידיו מבנים
מעץ, ומאחוריהם פה ושם מבנים קטנים של בתי-מלאכה ודירי-חזירים,
וכן אורוות ואסמים. גברות הלכו עם שיער אסוף ושמלות מנופחות,
וגברים עם כובעי-בוקרים, מעילי-עור צבעוניים ואקדחים על
החגורה. בכביש עברו סוסים ועליהם רוכביהם, ולעיתים מרכבות
רתומות לשניים, ולפעמים ארבעה סוסים. ראיתי את המסבאה והחלטתי
להתחיל משם.


המסבאה הייתה בקצה טור מבנים, והדלת שלה הייתה זוג כנפי פרפר
מעץ, שהתיישרו חזרה בקפיץ אחרי שנכנסתי. סביב שולחנות עץ
עגולים ישבו אנשים-גברים ושיחקו פוקר ושש-בש כשהם מהמרים על
עשרות ולעיתים מאות שקלים לכל מכה. בקצה הימני עמד בר ארוך,
ומאחוריו מלא מדפים עמוסים משקאות ומראה גדולה על הקיר. ליד
הבר היו כיסאות צרים ועגולים, גבוהים, ואני ישבתי על אחד מהם
וכשהברמן התפנה ביקשתי חלב.


דממת מוות השתררה בבר אחרי הבקשה שלי. כל העיניים הביטו בי. כל
המשחקים הופסקו. הזונות בקומות העליונות הביטו על המחזה בחיוך.
הברמן סימן למישהו שייצא מהמסבאה. בינתיים שבתי ופניי לבר
וראיתי במראה את כולם מביטים בי. לאחר חמש דקות נכנסה אישה
גדולה מאוד, עם שדיים ענקיים - שני מטר, וחשפה שד מולי, לא
הבנתי. "אין לי את כל היום." היא אמרה, ודחפה פטמה שלה לתוך
פי. אני אומר לכם, זה החלב הטוב ביותר ששתיתי. בעל מרקם
קטיפתי, נימוח בפה, מתקתק, חמצמץ, מרווה.





כמו שהבטחתי, (סתם, לא הבטחתי) אספר לכם על ניסיון השחלה שלא
עלה יפה.


הייתי ישן, והתעוררתי לשמע דפיקות עקשניות בדלת. לקח לי זמן
לקלוט, ועוד זמן להבין שזה לא מהדירה שמשפצים. קמתי מעוך-שפוך
לגמרי ופתחתי את הדלת. זו הייתה היזיזה שלי. איזה חצי שנה היא
לא יצרה קשר. "מדגדג לך?" שאלתי. היא עשתה פרצוף של גועל
מהשאלה שלי ונכנסה. "אני מזיין אותך רק אחרי שתתקלחי, וגם
אני." אמרתי. "מי בכלל רוצה שתזיין אותי?!" היא צעקה פתאום. יש
לה תסביך, אתם מבינים? "אז נדבר על פרויד." אמרתי. "מי זה
פרויד?" היא שאלה שקטה פתאום. "איזה  אחד שיש לו רשת חנויות
לממתקים וגלידות, הוא עושה מיליונים." היא לא ענתה.


לא ידעתי מה לעשות עכשיו. מצד אחד אני רוצה להתקלח, מצד שני
אני לא סומך עליה שלא "תרים" לי משהו, או תתעסק בדברים שלי. אז
אמרתי לה - "יש לי ספר פצצה!" "באמת?" היא אמרה. היא תופסת
מעצמה קוראת ספרים כי כשהייתה לפני צבא הייתה חכמה וקראה הרבה.
בזמן הצבא המוח שלה התהפך. "קחי," אמרתי ושלפתי את הספר הראשון
שעלה בידי בלי להביט בו, "הוא יישנה לך את החיים." "אתה חבר
טוב." היא אמרה. אמרתי לה שבינתיים אני אתקלח, ונכנסתי למקלחת.
היא הייתה שקועה בספר כשיצאתי, הייתי מרוצה. "נו, מה דעתך על
איכות הכתיבה?" שאלתי. "מגלומנית." היא אמרה. "והעלילה?"
"שטוחה." היא אמרה. "והדמויות?" "לא קיימות." היא אמרה. "אבל
זה ספר טוב, הוא שינה לי את החיים!" ניסיתי להסתלבט עליה.
להפתעתי היא נשפכה מצחוק, היא לא יכלה להפסיק. לבסוף היא זרקה
אליי את הספר, וסיננה משהו. הסתכלתי על הספר. זה היה ספר
ללימוד חשבון לגיל הרך.


היא ראתה את המבוכה שלי וניסתה לפייס אותי "לא נורא."


"יש לי בעיה," אמרתי, "אין לי סיגריות." וכמו שציפיתי היא
הציעה לקפוץ למכולת ולקנות לי. נתתי לה כסף גם לגלידה, שתהיה
מבסוטה.


כבר יומיים לא ראיתי אותה.


כלבה.





היא תפסה שכל. פתאום החליטה לתפוס שכל, והחליטה שהיא עוזבת
אותי. אני כמובן ניסיתי לגרום לה לחשוב שהיא מתנהגת בטיפשות,
אבל היא באמת תפסה שכל, והייתה נחושה בדעתה לגמור איתי את
היחסים. אמרתי לה למה? את לא אוהבת שאני מוציא עלייך את
העצבים? את לא אוהבת שאני מקניט אותך? את לא אוהבת שאני אומר
לך ש-רק אחד נעלה כמוני ילכלך את הידיים במגעילה כמוך? את לא
אוהבת איך אני משפיל אותך במיטה וגומר לך על העיניים? את לא
אוהבת שאני מכה אותך עם מחבת לראש כשאת מדברת יותר מדי? את לא
אוהבת את האגרופים שלי לפנים שלך, לשיפוץ הצורה? את לא אוהבת
איך אני מלכלך עלייך לפני חברים? את לא אוהבת כשאני חותך לך את
הפטמות בסכין יפנית?


עכשיו אני לבד. אין לי על מי להוציא את העצבים והכעס שלי. אני
מקלל אותה כל יום לפני שאני ישן, אבל היא לא שומעת. אני בז
ומקניט אותה בלבי כל היום כשאני מתרוצץ בסידורים, אבל היא לא
יודעת. אני מדמיין איך אני מוציא לה את העיניים, ושובר לה את
השיניים, ושורף לה את האצבע במצית, אותה אצבע בה היא מנגבת
ת'תחת, אבל אני כבר לא יכול לעשות את זה במציאות, רק בדמיון.
רק הבת-זונה שרמוטה אוכלת בתחת בת אלף כלבים מוצצת זין של
ערבים אוכלת חרא ומקיאה יוגורט כבר לא איתי.


אנא עזרו לי ידידיי בשעת צרתי זו. הכאב גדול מנשוא. אתמול,
ואני לא מאמין שאני מספר את זה, אתמול נאלצתי לאונן. פעם
ראשונה אחרי חמש שנים. בדר"כ הקוס שלה תמיד היה כשרציתי,
ופתאום אני עומד במקלחת, כמו לוזר מושתן, ומשפשף את הזין כמו
איזה מסכן. מנסה לפנטז על איזו דוגמנית, אבל עומד לי רק כשאני
חושב עליה, זו שעזבה. אני צריך לדמיין איך אני דופק אותה בתחת
כשיש לה טחורים בשביל לגמור. ואיך היא צורחת בכאב גדול מנשוא.


אכן ימים קשים עוברים על חברכם. ואני קורא לה מעל דפי האינטרנט
והבמה, אם את קוראת, אם את שומעת, חזרי אליי... בבקשה... אני
כבר מת לשבור לך את הצורה ולאשפז אותך לחודש במחלקה לטיפול
נמרץ.


באהבה, אני.





הלכתי למכולת, איזה בלגאן. אני לוקח לחם פרוס ומבקש שלוש
חפיסות סיגריות. הוא מבקש ממני 52 ש"ח ועוד כמה עשרות אגורות
שאני לא זוכר. אני שם על השולחן שלוש מטבעות של שקל ושטר של
חמישים. הוא מכניס לקופה, אני בא ללכת, ואז הוא אומר היי.


מה? אני שואל. הבאת לי שטר של עשרים, הוא אומר. לא נכון, אני
אומר. כן נכון, הוא אומר.


אני מרגיש במלכוד. המוח שלי לא טוב בגלל החומרים. אני רוצה
הביתה. אני אומר לו 50, הוא אומר לא נכון. אתה קורא לי שקרן?
אני שואל. ואז אני יוצא במחול. אני הופך לו את כל המכולת שלו,
הופך מדפים, זורק גביעי גבינה, משליך לחמים מקצה אחד של המכולת
לקצה השני. לא משנה, לא משנה!! הוא צועק. אתה קראת לי שקרן,
אני מתחרפן ומחריב את המכולת. אני מכניס יד לכיס שהיו בה שבעים
שקל בשני שטרות, מנופף בשטר היחיד ואומר, הנה העשרים, הבאתי לך
חמישים! ואז אני מסתכל על השטר וזה חמישים.


כמובן שהתנצלתי. הוא נתן תפיחה של שכמי, ואמר "זה בסדר. לא קרה
כלום. רק תשמור על עצמך שלא ישברו לך העצמות באיזו תאונה
מסתורית." וחייך.


עכשיו אני פוחד לצאת מהבית.





באברבנאל יש לנו הרבה משחקים. יש משחק אחד שנקרא "נסה אותם,"
זה הולך ככה - אתה בתור בן-אדם משוגע משתף פעולה עם הרופאים,
האחיות, הפסיכיאטרים והפסיכולוגים. אתה אפילו בולע ממש ובאמת
את הסמים שהם קוראים להם תרופות שהם מכניסים לך לגוף בשביל
שתהיה רך, מפויס, אדיש, ממושמע, אפאטי... אתה יישן כשצריך
ואוכל כשצריך, ומחייך לרופאים ולאחיות, ואומר הרבה תודה,
בבקשה, סליחה. אתה ממש משוגע למופת. ואז, כשהם חושבים שאין
סכנה שתעשה שטויות, אתה חותך את הוורידים. זה מן משחק כזה
שאנחנו משחקים, כדי לא להשתעמם. אם הצלחת למות, ניצחת במשחק
בנוק-אאוט, אבל אם לא, עדיין יש לך נקודות. אתה רואה אותם
נלחצים, ומטפלים בך, ומדברים איתך, ומנסים לדעת מה מסתובב אצלך
בתוך הקופסא, ואתה מספר להם כל מיני שטויות מפוברקות על
טראומות, וילדות קשה, ואיך אימא שלך המתה ניסתה לחנוק אותך
מהקבר, ואיך אבא שלך ניסה להרעיל אותך בחומרי-ניקוי לאוכל,
וכמה הקאת, ואיך כאבה לך הבטן, ואימא שלך פיתתה אותך לשכב
איתך, ואבא שלך תקע אותך בתחת, והחברים בבי"ס היו מתנפלים עליך
וחותכים אותך בסכין יפנית בביצים, ועוד כל מיני "חארטות" כאלה
שפסיכיאטרים ופסיכולוגים מגיעים מהם לאורגזמה. ואז הם מנסים
מאוד לתקן אותך, ואתה מעמיד פנים שאתה משתקם, ועוד פעם אתה
בסדר וממושמע וכו' וכו', עד שהם יורדים ממך, ואז שוב, כמו מתוך
מעשה שכלל לא ציפו לו, שוב אתה חותך את הוורידים. זה בידור כל
הקטע הזה, אחרי הכל צריך להשתעשע קצת באברבנאל.





וראיתי. ראיתי אותה, מפלצת יפיפייה, מלאה מרירות קטנוניות
ורוע. נשמתה ונפשה רקובים. מזימות וזעם במוחה. ראיתי אותה
והתאהבתי מיד. חיזרתי אחריה בפרחים, אבל היא רק גיחכה. ניסיתי
לצוד אותה בדבריי חנופה, אבל היא רק התעלמה. הצעתי לה לצאת
למסע רצח ברחבי-העולם, והיא התלהבה. אנחנו בורחים מארץ לארץ,
הורגים כל אחד שלא מוצא חן בעינינו. מתחמנים את הרשויות
והמשטרה, שודדים כספים, מענים נשים וגברים ומזדיינים. כ"כ
רציתי אותה שזה ממש כאב, וכשהייתה שלי העולם היה בידי.


כשחציתי את הרחוב העורבים שרקו באוזניי, והשדים זימרו לי
מזמורים של כאב מענג. הלכתי כמו מלך ללא כתר, מלך לא מוכר, מלך
של מלכה יפיפייה, מפלצת נפלאה. הלכתי והיא הייתה איתי ב-כל.
שמות ההרוגים מילאו את העיתונים. שמות הנרצחים זעקו בכותרות.
שמות הנטבחים הדהדו בכל הרחובות. ואת האשמה שלי ושלה לא קנינו.
אכלנו פלאפל עם צ'יפס וטחינה. אכלנו להם את הלבבות ואת הכבד
ואת הריאות. וכשלא היה כבר מה לעשות, והמשטרה, האינטרפול, חנקו
אותנו כטבעת חנק, ישבנו בהוטל וראינו סרטים ישנים. ואז הם פרצו
לחדר והתנהגו אלינו לא יפה. הם הכו אותה ואותי. הם כפתו אותנו
בחוזקה והשחירו את פנינו. מבט אחרון שלה היה לפני שהפרידו
אותנו בניידת, ומאז לא ראיתי אותה. צלו אותה בכיסא חשמלי. גם
אני עתיד להיות שם. בינתיים אני מסתובב בתא ונזכר בימים
ובלילות המטורפים הנפלאים שלנו. אני מספר לה את מחשבותיי,
ושוקע בעיניה הצהובות כל פעם לפני שינה.


לפני שהרגו אותי.
ישבתי על הכיסא החשמלי, כולם באו לצפות בהצגה. בחוץ היה המון
מריע עם שלטים של מוות והוקרה על מותי. ושאלו אותי, ככה, לפני
שהם צולים אותי עם כל החשמל שבעולם, אם יש לי מילים אחרונות.
"יש," אמרתי. "זכיתי לאהוב את הנפלאה בנשים, וזכיתי לזכות
באהבתה." ואז הם הפכו את המוח שלי לקציצת בשר.


כעת באחד ממדורי הגיהינום אני עדיין מחפש אותה. נאמר לי
שבגלגול הבא אהיה ג'וק. זה לא מפריע לי. אם גם היא תהיה
ג'וקית, אולי ניפגש, ונעשה הרבה ג'וקים ביחד באיזו מחילה של
כנופיית טרור.


עד אז, ד"ש מגיהינום.





ויבוא משיח על גלגלים ויגיד "הנני." ויבוזו לו כל העם, ויפנו
לו עורף. ויתאכזב משיח על גלגלים עד מאוד, ויעמוד בחוצות העיר
ויכריז "הנני". ויתפסוהו שומרי-העיר, ויכבלוהו בשלשלאות,
וייקחוהו לבית האסורים. ויעמוד משיח על גלגלים לפני חוקרי-הנפש
ויכריז "הנני". ויאשפזוהו בבתי-משוגעים, ויאכילוהו דייסה ומרק
עדשים, וישחקו איתו משחקי-קלפים. וירגז משיח על גלגלים עד
מאוד. וישקר במצח נחושה ויכריז "אינני". וייקחוהו אל בית משלו,
וירהטו אותו, וייתנו לו עבודה, וישימו לפניו עובד-מדינה,
ועובד-נפש. ויתהלך משיח על גלגלים ברחבי-הארץ, ויראה מראות
ויחווה חוויות, ויתארח בתוכנית טלוויזיה, ויכריז "הנני". ויצחק
הקהל עד מאוד. ויצחקו לו ברחוב ובין החדרים, ובכל רחובות
וכיכרות הארץ. ויישב משיח על גלגלים, ויכתוב את טיעוניו, וישטח
את משנתו, ויפרסם זאת בבתי-הספרים אשר בחוצות הערים, ויקנו
האנשים את הכתובים וישתאו מאוד. וילך שמו לפניו כמשיח בן-דוד,
ותסער הארץ עד מאוד, ותהיה מהפכה גדולה, וימליכוהו לרפואה.
ויעמוד משיח על גלגלים על כסא כבוד הארץ, ויעשה את אשר דיבר
אליו אלוהיו, ותשקוט הארץ ארבעים שנה.


(כבר כשישנים חולמים את כל החיים, גם פה, גם שם, ומתהלכים
בחדרים הכי סודיים של הנפש. וצלצול או רעש יקימו איש מתרדמתו,
והוא יאמר לעצמו - היה זה רק חלום. וילך וישתין באסלה, ויוריד
המים, ונטל ידיו, וידליק סיגריה, ויביט דרך החלון ויראה את אשר
אמר לו חלומו. ויחשוב הוזה אני, ויסתגר בחדרו מיטתו עד תחלוף
סערת הזיותיו. וירגזו הרוחות עד מאוד, ובפניהם מורת-רוח, כי
נתנו את האמת גם בשעת ערות, וייפנה להם האיש החולם עורף.
ויעשוהו חולה בנפשו, וייראה חלומות גם בהיותו ער, וירכב על
גלגלים, ויקרא לעצמו משיח, ויקרא בחוצות העיר "הנני.")







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הו יוצרים
יוצרים
שוב פעם הם
אדיוטים,
ואני בכלל
נכנסתי בטעות!








יק טיבטי, מועמד
למשרת עורך
שמצטער על הרגע
שהוא חשב על
זה!!!

בזרקור
עדן מימן
עדן מימן

nobody becomes an
artist unless they
have to.



תרומה לבמה




בבמה מאז 16/8/12 9:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
כלבי אשמורת

© 1998-2014 זכויות שמורות לבמה חדשה