"כמה עולה הסברס?" אני שואל את עבד.
"בשבילך, עשרה שקלים" הוא עונה לי.
"טוב, אני אקח, כבר חשבתי לסדר לי מקל עם תפש בקצה ולפשוט על
הצברים הפרושים נטושים בשטח".
"אם יש לך מקל כזה, בוא אלי לדראג'את, תקטוף אצלי כמה שאתה
רוצה. רק תהיה זהיר אתה יודע מה שקוצים של סברס יכולים
לעשות?"
"אל תדאג, נעקצתי מסברס המון פעמים, עד שהפכתי מומחה".
"אני מספר לך, כי פעם כשקטפתי סברס, לא שמתי לב למכוניות
ולטרקטורים שנסעו בשביל והעיפו אבק. התברר שיחד עם ענן האבק
התרומם גם ענן של קוצי סברס וגרם לי לשכב בבית - על קוצים -
כמה ימים". הוא מחייך.
"ועם דבורים התנסית פעם?" אני שואל, "כי יש אנשים רגישים
לדבורים..."

"שמע לי ואל תראה אותי ככה" הוא מנפנף בידיו הארוכות. "לפני
שבאתי לפה, גרתי 27 שנים באזור חברון. בכפר דורא. המשפחה שלנו
הגיעה למקום מערב הסעודית. לסבא שלי היו 11 בנים ובת שהיתה
רועה את העדר המשפחתי. יום אחד התנכלו לה צעירים מהכפר והיא
חזרה וסיפרה לאביה. הוא ביקש ממנה לא לספר לאחיה חמי המזג. הוא
חיכה עד שהאחים חזרו מעיסוקיהם ואמר להם להכין משתה לכל תושבי
הכפר עוד באותו ערב. וכך היה. במשתה חוסלו המתנכלים בזה אחר זה
והכפר עבר לידי המשפחה.
בדורא, הסתובבתי עם השאבב, הובלתי אותם ועשינו דברים לא יפים.
הייתי צעיר פרוע וחם מזג ולכן קראו לי מכרי - נימר".

אני צוחק ומדגים לו ציפורניים שלופות. הוא ממשיך...

"אבא של אשתי היה חברוני עשיר מאד. הוא התעסק בבקר וכבשים שהיה
קונה מהמגדלים ומוכר לאיטליזים. בעיסקות האלה היו עוברים סכומי
כסף גדולים.מפעם לפעם לקח אותי לעזור לו בהעברת העדרים.
יום אחד ביקש ממני להתלוות אליו לאחד הכפרים. הוא קנה שם עדר
מאחד הכפריים ביותר מעשרים אלף דינר. כשבא לשלם לכפרי, ביקש
הלה לא לתת לא את הכסף מחשש שילדיו ישתלטו עליו ולא ישאר לו
כלום. הוא ביקש לדחות את התשלום וחמי הסכים.
צעדנו דרך הואדי כשחמי צועד בראש, אחריו העדר ובסוף אני, עם
ענף שקצצתי מעץ לימון וראשי אינו מפסיק לזמזם אותי במחשבות על
הסכום העצום שמונח בארנק העור שתלוי על צוארו של חמי. הדרך
עברה בואדי עמוק רחוק ממקום יישוב ועלה על דעתי להכות אותו
בראשו ולהעלם עם הכסף.
תוך כשאנו צועדים, התרומם מעלי ענן של דבורי בר. כנראה דרכתי
להן על הקן. לא אלה האינטילגנטיות של הדבש - דבורי בר, צהובות
ועצבניות שמתנפלות עליך בחבורה ועוקצות ללא רחם. כאב העקיצות
היה נורא. התחלתי לצעוק כמו משוגע. לפתע הגיח במקום חמי, מנופף
בשולי העבאיה השחורה שלו ומכה לכל עבר, עד שכל הנחיל הסתלק.
המשכנו לצעוד עם העדר, עד שהגענו למעיין שליד הכפר. שם עצרנו
וחמי עזר לי לשטוף את העקיצות ולנחם אותי על כאבי.
אמרתי לו:- לולא הדבורים כבר היית שוכב מת באדמה והכסף על
צוארי.
צחק חמי ואמר:- ולמה לא ביקשת? הייתי נותן לך את כל הכסף אם רק
היית מבקש. הרי אתה משפחתי..."

"אז מה אתה שואל אותי על דבורים". הוא פונה אלי...

"אתה כנראה לא רגיש" אני עונה. "כי אני מכיר אנשים שעקיצה אחת
של דבורה, הורגת אותם".

28/08/2012