מילותיה של נעה הדהדו במוחו הקודח של נדב, עת עשה את דרכו מבית
הספר הביתה ברגל. קצת יותר מחצי שעה הליכה אמנם, אבל לעומת
המתנה של כרבע שעה לאוטובוס עמוס שנוסע בסיבובים בכל העיר עד
שהוא מגיע הביתה, נדב מצא את ההליכה כפתרון היעיל ביותר. כך
מצא משבצת קבועה ביום, רחוקה מאנשים אחרים ומכל עיסוק, זמן שבו
המחשבות זורמות, והרגשות מתעכלים. "אני לא יודעת מה זו אהבה"
מילותיה של נעה כאמור הדהדו, לאורך כל ההליכה, "אני לא מוצאת
סיבה שמישהו יאהב אותי, ואני לא חושבת שאני אוהבת אף אחד".
והוא כמובן יכול היה לציין סיבות רבות שמישהו יאהב אותה, והוא
אמנם כבר הבין לפני זמן רב שהיא לא מאוהבת בו כמו שהוא מאוהב
בה, אך בכל זאת נסער מהמחשבה שאחרי הכל היא לא אוהבת אותו
בכלל. והקלילות שבו היא אמרה את האמירות הקשות הללו, החליקה
אותן בטון של אמירה שגרתית וקצת משעשעת על החיים האירוניים
והעולם המוזר הזה, הקלילות הזו לא נתנה לנדב מנוח.
"רק נעה גורמת לי להתחרפן ככה", הוא אמר לעצמו, בזמן שהתכופף
לקשור שרוך שנפתח בנעלו, ואכן הוא היה בחור רגוע, רגיש אמנם
ובטח שלא אדיש, אבל תמיד על מי מנוחות. עד נעה. הוא כמעט קם
מחדש לאחר קשירת השרוך, אך לפתע עיניו נחו על פך שמן עתיק,
זרוק ומוסתר בתוך שיח בסמוך אליו. פך השמן, בגוונים דהויים אך
עשירים של כחול ולבן, מעוטר במגן דוד קטן במרכזו ובכיתובים במה
שנראה כמו עברית עתיקה או ארמית, היה יפה מאוד על אף האבק הרב
שכיסה אותו ועל אף סימני הזמן שנותרו בו בדמות צבעים דהויים
ושריטות. נדב הרים את הפך, מנסה לפענח ולו במעט את הכיתוב
העתיק, מחפש אותיות שדומות לאותיות של ימינו במידה שתספיק כדי
לפחות קצת להבין, מנגב את האבק כדי לראות טוב יותר, מקרב את
מבטו, שוב מנגב ושוב מתבונן, וחוזר חלילה, עד שזה קרה.
בהתחלה זה היה רק הקול המשוגע של צחוק מתגלגל ואולי קצת מרושע,
שנדב הניח שבא מהכביש או מהסביבה ושהוא פשוט לא מבחין באדם
שצחק וכנראה מסתתר. לאחר מכן, ריח מתוק-מבחיל כמו של תרופה בקע
מן הפך, ולנדב היה קשה יותר לשכנע את עצמו שיש לריח הסבר או
מקור אחר. שבריר שנייה לאחר הריח, ראה נדב בועות סגולות
שיוצאות מפך השמן ומתפוצצות בצליל עדין שנשמע כמו תוף מרים,
ולפני שהספיק לומר לעצמו דבר, יצא מן הפך שד חסר רגליים, או
שרגליו נותרו בתוך הפך, בצבע טורקיז ובגודל של שני אנשים פחות
או יותר. עיניו היו חלולות וחיוכו היה עצום, ונדב התבונן בו
כמו שמביטים בתמונה יפה, עוד לא מספיק לפחד או לעכל, אלא פשוט
מתרשם.
קולו של השד, היה גם מפחיד אבל בעיקר חגיגי. "אני מודה לך על
כך ששחררת אותי מהכלא בו רבצתי בשלושת אלפים השנים האחרונות"
הוא פנה לנדב, "וכעת אתה רשאי לבקש ממני שלוש משאלות". נדב היה
כמובן המום מהסיטואציה, אבל גם תופעות לא טבעיות מהסוג הזה
המתחוללות אל מול עיניו, לא יכלו לטלטל את ליבו כפי שאהבה
רומנטית אמיתית ראשונה מטלטלת לב של בחור בן שמונה עשרה,
ולפני ששאל את עצמו אם הוא הוזה או לא, הוא כבר שאל את השד
"אתה יכול לגרום לנעה להיות מאוהבת בי כמו שאני מאוהב בה?".
רק אחרי שיצאו המילים מפיו, התחיל נדב פתאום לרעוד, ולהרגיש את
הבטן שלו מתהפכת. המחשבה על נעה מאוהבת בו, ומאושרת - איתו,
ועליו מאושר איתה, הייתה ריאליסטית וחזקה יותר מכל הסיטואציה.
"לאט לך" אמר השד לאחר ששתק מספר שניות, "בוא תשב ואני אסביר
לך קצת דברים". נדב ישב, הסתכל לעיניו של השד והמתין. הוא
הרגיש זרמים בלתי נשלטים בכל הגוף, עת השד דיבר והוא עצמו
המתין לשורה תחתונה. השד הסביר שאיננו כל יכול, שהוא איננו
התופעה ה"לא טבעית" (המירכאות במקור) היחידה בעולם, ולכל משאלה
הוא יצטרך לברר אם הוא מסוגל להשיב בדיוק כפי שהיא. "איך לברר?
" נדב שאל, עדיין יושב מכווץ, והשד ענה שהוא לא יודע להשיב על
זה במילים, אבל שזה משהו מנטאלי מופשט. הוא אמר שלכל משאלה
שהוא לא יוכל להגשים כלשונה, הוא ינסה להציע אלטרנטיבות שייתנו
אפקט דומה. "תן דוגמה" נדב מלמל. "טוב נגיד שאני לא אצליח
לגרום לאהובה שלך לאהוב אותך" אמר השד ונדב חש גל בחילה, "אני
אנסה להציע לגרום לה לחשוב שאתה מאוד יפה, או לגלות לך סודות
עליה שתוכל להשתמש בהם כדי לאהוב אותה". "בוא נסכים ככה" אמר
נדב ופתאום לראשונה מתחילת המפגש קיבל קולו מעט הומור ושמחה
מהוססת ומתוחה אך כנה, "כל זה בסדר גמור, אבל אם אני אבקש משהו
ואתה יכול להגשים גרסה מורחבת יותר שלו, גם אז תציע לי
אופציות". השד צחק צחוק שנשמע קצת אנושי, ואמר "בוא נסכים שכל
משאלה שלך, אני אגשים רק אחרי שנדון על כל הפרטים שקשורים
אליה".
שניהם צחקו, ונוצר משהו משוחרר באוויר, תחושה נורמאלית. "אז
אתה יכול" התחיל לשאול נדב ועם המילים הראשונות כל המתח תפס
אותו בבטן בבת אחת, "לגרום לנעה להיות מאוהבת בי? " .
השד עצם את עיניו, ונראה היה שהוא נכנס למעין טראנס, ולאחר
שניות כשפתח את עיניו וחייך, אמר "כן, אני יכול". נדב צחק בקול
רם מרוב אושר והקלה, המום מעוצמת המעברים הרגשיים ואומר לעצמו
שזה כאילו כל העולם נמצא כעת בנקודת הכרעה ורגע אחד הוא ניצל
ורגע שני הוא מושמד. "יש לך איזו דרך לשדרג את המשאלה הזו? "
נדב צחק, ולא היה אכפת לו בכלל כשהשד השיב בשלילה, כי ברור
היה לו שאין אפשרות אפילו תיאורטית או פילוסופית לשדרג אהבת
אמת ואושר אין סופי, דבר שהוא עומד עוד שנייה קטנה לקבל.
השד עצם שוב את עיניו, ולאחר מספר שניות הודיע "משאלתך
התגשמה". נדב רק חייך ושתק, עד שלאחר זמן מה שאל השד מה לגבי
שתי המשאלות הנותרות. "אני חייב להביע אותן עכשיו? " נדב שאל
והשד השיב בשלילה "פשוט תשפשף שוב את הפך כשתרצה להביע משאלה
נוספת, ואני אופיע" הוא אמר ונעלם בפך ממנו הופיע. נדב המשיך
בדרכו הביתה שטוף התרגשות ואנרגיה, מתחיל לתכנן את צעדיו
הבאים, כשמידי פעם הוא עוד שאל את עצמו אם מדובר באמת או
בהזיה.
הקשר של נדב ונעה היה בלתי רציף ובלתי מתוכנן, אלא מבוסס על
"איים בודדים" של שיחות אקראיות בין מסדרונות בית הספר, שיחות
לא רבות אמנם, אבל בכל אחת מהן היה מה שנחרט בתודעה, משהו
שהותיר חותם וחומר למחשבה לשני הצדדים. הדבר נבע כנראה בעיקר
מאופייה של נעה : מרוחקת והוגה, מופנמת ומעמיקה, לא רגילה
לחברה אנושית וקצת מופתעת ממנה. מן הצד השני, אהבת האדם של נדב
והסקרנות שלו, הם שנתנו מקום לאינטראקציה.
נעה חייכה כשנדב התיישב לידה בספרייה, מתישהו לקראת סוף כיתה
י', ושאל אותה מה היא לומדת. תוך שהיא ענתה לו בשילוב מוזר של
לאקוניות וגמגום, הוא שאל את עצמו אם זו הפעם הראשונה שהוא
רואה אותה מחייכת. כך התחילה השיחה הראשונה שלהם, על
"הכניסיני" של ביאליק, ועל עוד כמה יצירות שלימדו אותם בשיעורי
הספרות, ועל הוראת ספרות, ועל כמה מהמורים שלהם, ועל עוד כמה
דברים קטנים שעלו בדרך. היה לו מוזר, לנדב, כל השיחה הזו, הרבה
בגלל הניגוד בין איך שהוא היה צריך לדובב אותה לבין העובדה שכן
בהחלט היה לה מה להגיד על הנושאים שעלו. הניגוד הזה היה
סימפטומטי, כך הוא ניתח לעצמו שנה בדיעבד, לכך שנעה היא באמת
לא דומה לאף אחת אחרת. החוכמה שלה, והחוסר צורך להפגין את
החוכמה הזו, וההגעה לחוכמה הזו ולתובנות הללו תוך ריחוק מאנשים
- כך הוא הרגיש - זה שלה, זה רק שלה.
אבל כמו שהשיחה ההיא הרשימה ובלבלה את נדב, כך החזרה לשגרה היה
חלקה ומובנת מאליה. לאחר מספר ימים הוא זיהה את נעה מקצה
המסדרון של השכבה שלהם, ולא הצליח ליצור איתה קשר עין, ביציאות
בערבים הוא לא ראה אותה, הוא היה עסוק בהרבה דברים, ובכלל -
עוד לא היה דחוף לו, מה שבתוך מספר חודשים יהיה הדבר היחיד
שדחוף לו.
שבועות חלפו, ושנת הלימודים הגיעה לקיצה. המסדרונות היו צפופים
בתלמידים שאמנם ממתינים לשיחות אישיות עם המחנכות שלהם, שיחות
בהן יחולקו התעודות השנתיות, אבל בחלק גדול מהמקרים עסוקים
יותר בתכנונים של חגיגות. וגם נדב, בין מתח בריא מהתעודה ושמחה
גדולה מסיום השנה, הסתובב לו במסדרונות, מתחבק מאושר עם כל מי
שקצת חבר שלו, מפיג את המתח. עד שנתקל בנעה. יושבת על הרצפה
כשגבה שעון על הקיר, מעיינת בתעודה שלה, מצליחה איך שהוא גם
כשכולם צפופים, להיות קצת רחוקה מכולם. הוא התיישב לידה והיא
בכלל לא הרגישה. "אפשר להציץ" הוא שאל והיא ממש נבהלה לשנייה,
עד שנרגעה. נרגעה וחייכה. הוא הציע לה ללכת איתו ועם חבריו
לים, וכך התחילה השיחה השנייה שלהם. הם דיברו על מי החברים שלו
בשכבה והוא גילה שהיא חושבת על חלק גדול מהחברים שלו שהם סתם
נפוחים ומלאי פוזה, והצליח קצת לרכך את עמדתה הנוקשה. היא
העידה על עצמה שהיא לא אדם חברותי, ושהיא אוהבת לחשוב על מגע
אנושי כמשהו ייחודי. הוא תהה אם זו ביקורת עליו, אבל נמנע
מלשאול. היא מנתה שתי בנות כשביקש ממנה לספר מי החברים שלה
בשכבה, והוא נאלץ להודות שהוא לא בטוח אם הוא יודע מי הן.
נדב נקרא לכיתה, ומאז לא ראה את נעה עד תחילת שנת הלימודים
הבאה. וגם הפעם זה היה בהחלט טבעי, כי הם לא באמת היו אחד חלק
מהחיים של השני. מה שכן, היו כמה ערבים במהלך החופש, בהם יצא
עם חבריו, ושאל את עצמו מה היא עושה עכשיו או מה היה הייתה
חושבת על מה שבדיוק נאמר, מחשבות שנבלעו מעצמן ברעש שהיה החיים
שלו.
נדב הגיע לביתו, השתרע על המיטה, צריך בהחלט להתאושש מהמפגש
הכמו-פנטסטי עם השד, אבל יותר מכך צריך להירגע מהידיעה שעכשיו
נעה מאוהבת בו. הבטן שלו התהפכה, הוא חשב גם שיש לו חום, אבל
זה לא מנע מהמחשבות המתרוצצות להתחיל ולהתארגן לידי תוכנית.
תוכנית פשוטה, קלה, רומנטית, מתבקשת משהו; להתקשר אליה, להגיד
לה שהוא מעוניין להיפגש בערב, לקבוע איתה שהוא יאסוף אותה
מביתה, לקחת אותה לאחת התצפיות היפות והרומנטיות בכרמל, לעשות
לה פיקניק, ולהגיד לה שהוא אוהב אותה. ושהיא תגיד לו שגם היא
אוהבת אותו. ואז לנשק אותה, ואז שהם יהיו ביחד לנצח.
ולאחר שהוא התקשר, וקבע איתה, והוא הניח את הטלפון הסלולארי
בצד, צצה מחשבה בראשו. "היא נשמעה אדישה כרגיל", הוא אמר
לעצמו, "אם לא הייתי יודע שהיא מאוהבת בי, סביר להניח שהייתי
מאבד את הביטחון אחרי שנייה, בגלל האדישות הזו שהיא משדרת. אבל
ככה, כשאני יודע, שום דבר לא יכול לערער את הידע הזה, או
אותי".
ופתאום הוא חש בכוח עצום.
מתי נדב התחיל להיות מאוהב בנעה? אי אפשר לדעת.
מתי הוא התחיל לחשוד בכך שיש לו רגשות כלפיה? כשבאמצע כיתה
י"א, היא הציעה לו ללמוד ביחד למבחן בהיסטוריה ולשנייה הוא תהה
אם אולי יש לה רגשות כלפיו, ובשנייה הבאה הוא קיווה לכך.
מתי הוא כבר ידע שהוא מאוהב בה? כחודשיים מאוחר יותר, כשהוא
התנשק והתמזמז במסיבה עם ליאת, בחורה שהייתה מושא פנטסיות שלו
זה זמן רב, כששניהם היו שיכורים, והוא הרגיש מטופש עד מפגר.
וקיווה שנעה תשמע על זה ותקנא, אבל עוד יותר קיווה שהיא לא
תשמע על זה, כדי שלא תחשוב שהוא זול מרוב שהוא פופולארי, מה
שהיא אף פעם לא אמרה לו או רמזה לו, אבל תמיד גרמה לו לחשוב על
עצמו.
ומאותו רגע זה היה ברור לו כבר, שזה הדבר הכי חשוב בחיים שלו,
נעה, ושלזה הוא מייחל וזה מה שישלים אותו. ובמשך החודשים הבאים
הקשר ביניהם התעמק לסירוגין, נשאר קצת מנותק משאר החיים שהלכו
ונראו תפלים, אך נעה נותרה חולמנית משהו ומרוחקת. "כמו האופק"
הוא אמר לעצמו לא פעם.
כל הערב הוא חש בכוח. כשהוא הגיע באיחור של 10 דקות והוא לא
דאג הוא חש בכוח. כשהיא שאלה לאן נוסעים והוא אמר לה שזו
הפתעה, הוא חש בכוח. אפילו כשהם הגיעו והיה יפהפה והיא לא אמרה
כלום, והוא הוציא את הגבינות והלחמים ועדיין היא שמרה על מראית
עין של שוויון נפש, הוא הרגיש בכוח, כי הוא ידע. וכך, בפעם
הראשונה בחייו הוא אמר למישהי שהוא אוהב אותה, ובמשך השניות
הבאות היא הסתכלה עליו במבט קפוא, ועדיין הוא חש בכוח, כי הוא
ידע מה יבוא בסוף השניות הללו.
היא אמרה שהיא גם אוהבת אותו והם התנשקו, והערב המשיך והיה
אפוף תחושה של אהבת נעורים ראשונה ואמיתית. פרפרים? זיקוקים?
דפיקות לב מואצות? כוח. כוח.
עברו מספר שבועות עד שנדב קלט שתחושת הכוח עושה לו בחילה.
שהאהבה של נעה עושה לו בחילה, כי היא לא אמיתית והיא נובעת
מכישוף. "ולמה בכלל צריך גבר שאישה תאהב אותו?" הוא שאל את
עצמו וענה "כדי לדעת שהוא ראוי לאהבתה".
באותם שבועות שעברו נדב הרגיש על גג העולם, באקסטזה, בהיי
מהחיים. הוא ידע שאהובתו אוהבת אותו, הם בילו ביחד כל יום,
השיח ביניהם הלך והתעמק, הם למדו אחד על השנייה המון. והוא ידע
שלא משנה מה יקרה, לא משנה אם הוא יפשל, לא משנה כלום, היא
תמשיך לאהוב אותו. והנה, לאט לאט התחוור לו שהוא לא רוצה שלא
משנה כלום היא תמשיך לאהוב אותו. הוא רוצה שהיא תאהב אותו בגלל
מי שהוא, בגלל המעשים שלו, ולא לא משנה מה. הוא הבין שיכול
להיות שהוא בכלל לא ראוי לאהבה של נעה.
הוא חשב לבטל את המשאלה שהביע אבל ידע שיהיה אומלל רק יותר,
מבלי אהבתה, אפילו המזויפת בידי כישוף, של אהובתו. בעודו שוכב
במיטה, לפני השינה, פתאום הבין מה לעשות. הוא הוציא את פך השמן
העתיק ממקום המחבוא ושפשף. לאחר שבועות מאז הפעם הראשונה שפגש
את השד, הייתה פינה בתודעתו של נדב בה הוא קצת האמין שלא באמת
היו דברים מעולם, אבל הצחוק המתגלגל, הריח המתוק-מבחיל, בועות
הסבון המתנפצות וגופו העצום של השד שבקע מהפך היו מוחשיים איך
שהוא יותר מהפעם הראשונה. לא ניתן היה לטעות ולחשוב שמדובר
בחלום, מה שנדב פתאום הבין שהוא ייחל לו בלב.
"איך אתה נהנה מהמשאלה הראשונה שלך נדב?" השד שאל ונדב שתק.
הקול של השד נשמע לו אירוני-ציני-אכזרי, כאילו ידע מראש
שהמשאלה נועדה להוביל לבעיות עמוקות יותר מאלו שהייתה אמורה
לפתור. "טוווב" אמר השד, "אז אתה רוצה לבטל אותה?". "לא" נדב
הוציא מפיו את ההברה בקושי, ובמשך כחצי דקה השתררה דממה עד
שנדב פתח את פיו לדבר "אני רוצה שהמשאלה הראשונה תמשיך
להתקיים, אבל משאלתי השנייה היא שאני לא אדע שהמשאלה הראשונה
הייתה אי פעם. שאני אחשוב שנעה פשוט אוהבת אותי, ואני אוכל
לנהל איתה מערכת יחסים מתוך מקום לכאורה נורמאלי".
השד נראה כאילו משאלתו של נדב הותירה עליו רושם רב, וכל שנותר
היה להתעסק בפרוצדורה. "איך תוכל להשתמש במשאלה השלישית אם לא
תזכור אותי?" שאל השד ונדב שלף בתגובה ש"פשוט אני אחשוב שנתת
לי משאלה אחת, והמשאלה ששנינו יודעים שהיא השלישית, תהיה
בתודעה שלי המשאלה היחידה". השד חייך, ועצם את עיניו למשך מספר
שניות. "משאלתך התגשמה" הוא הודיע בסופן, לאחר שפקח את עיניו.
נדב התעורר במיטתו בשעה הרגילה לבית-ספר וחש תחושת בלבול. הוא
זכר שחלום איזה שהוא חלום, אבל לא יכול היה להיזכר מה חלם. הוא
הבין שהוא מתוח, וניסה לברר עם עצמו מדוע. "השד" הוא נזכר לאחר
דקה ארוכה בפך ממנו יצא השד והודיע לו שיש לו משאלה אחת, ולא
ידע אם זה באמת קרה הוא שזה היה חלום. הוא הסתכל במקום המחבוא
וראה את הפך, והבין שאכן יש לו משאלה אחת להביע, לכשיחליט.
ועדיין חש במתח, והבין שזה קשור לנעה. הוא התקשר אליה והיא
נשמעה מופתעת. "שלומך בסדר?" נדב התעלם מתהייתה לגבי שעת הבוקר
המוקדמת, "לא קרה שום דבר רע במקרה, נכון?". היא ענתה שהכל
בסדר ושאלה אותו למה הוא שואל, מנסה להבין, והוא אמר שפשוט
הייתה לו הרגשה רעה ושהם ייפגשו בבית הספר.
בבית הספר היא לא התייחסה לטלפון הבהול בשבע בבוקר, אלא שניהם
דיברו על נושאים אחרים. הם התנשקו כשהם נפגשו וכשהם נפרדו
לשלום בסוף היום, נשיקת ניקור שכזו ובין לבין היום התגלגל
לכאורה מאוד רגיל, אך עדיין משהו בקצה תודעתו לא אפשר לנדב
להיות נינוח. זה נתקע לו במחשבות מבלי שהוא הבין מה זה, וליווה
אותו כל ההליכה הביתה, מונע ממנו לנהל את מחשבותיו בנחת, המשיך
ללוות אותו בארוחת הצהריים בבית, וכשהוא ראה טלוויזיה והכין
שיעורים. בערב החליט נדב פשוט להניח לזה, והוא התקשר לנעה
לשאול אם בא לה לעשות משהו. היא שאלה אם הוא יכול לבוא אליה
לקצת, כי היא עוד רוצה ללמוד ולא יהיה לה זמן וכוח לצאת, והוא
בא.
הם ישבו אצלה בחדר, ונדב הזכיר לעצמו שהוא החליט להניח לתחושה
המוזרה. הוא ניסה לגלגל שיחה, מה שבהתחלה הרגיש מאולץ משהו,
אבל לאחר זמן לא ארוך זרם מאוד : "הנה, בגלל זה אני כל כך אוהב
את נעה, בגלל שאפשר לדבר איתה על כל כך הרבה נושאים" הוא חשב
בדרך הביתה, לאחר שבשעתיים שהיה אצלה הם דיברו על השיטתיות
שבספרות אל מול הרוחניות שבמתמטיקה, על למה לשתות במידה זה
בעיניו בסדר ובעיניה מיותר במקרה הטוב, על הקשר שלה עם ההורים
שלה ועל ההשפעה הכללית של הקשר עם ההורים על איך אדם הופך
להיות בחייו. הם הסכימו בסוף על כך שאי אפשר להצביע על קשר
מובהק, ושהדברים מורכבים מכדי לקבוע להם חוקיות. "איך אני אוהב
אותה, איזה אושר שהיא שלי" הוא חשב כל הדרך הביתה, ומפתח הבית
למיטה ומהמיטה לעולם החלומות.
במשך כחודש הקשר בין השניים הלך והעמיק : בשיחותיהם המשותפות
הם למדו להכיר הלכי רוח והלכי מחשבה שונים זה בזה, וניתחו אותם
מזוויות רבות; הם יצאו יחד עם החברים שלו ויחד עם החברות שלה
ובהדרגה נוצר שיח שגרם להם לחבב ולהעריך ולהבין עוד ניואנסים
זה על החיים של זו; הם הכירו את המשפחות אחד של השנייה טוב וגם
זה רק חיזק. הייתה תקופה טובה, אפשר לומר כמעט תקופה טובה
מבחינה אובייקטיבית, אבל היה משהו שניקר במוחו של נדב, משהו
חסר שם ובעל צורה לא ברורה, שמידי פעם קפץ למרכז המודעות
והשאיר את נדב מתוח ואכול ספקות, לפחות לזמן מה, עד שהמציאות
זרמה מספיק בשביל לדחוק את הקול הטורדני.
יום אחד, בימים של הבגרויות האחרונות של סוף י"ב, לאחר מסכת
שכנועים, נעה הסכימה לעזוב את המחברות לכמה שעות באמצע היום
ולבוא איתו לים. השיחה קלחה, הם אכלו אבטיח, ולאחר זמן מה פנו
לנמנם על המחצלת שנדב הביא. בשלב מסוים, כשגילה ששניהם ערים,
ליטף את שערה ושתק. הוא רצה לומר לה שהוא אוהב אותה, אבל
העובדה שהבעת פניה לא השתנתה כשהתחיל ללטף, נתנה למתח ולספק
מקום בקדמת הבמה. "הנה", אמר לעצמו, "לכן אני לא בטוח אף פעם,
כי היא תמיד כל כך אותו דבר, כי היא אף פעם לא באמת שמחה
מהדברים שאני עושה לה, אף פעם לא מביעה רגש". הוא רצה לומר
שהוא אוהב אותה, כדי שהיא תשיב לו שגם היא, אבל ידע שאם היא רק
תשיב זה לא מה שייתן לו מענה. "למה את אף פעם לא אומרת לי שאת
אוהבת אותי?" הוא שאל, והיא, מופתעת, השיבה שהיא אומרת לו הרבה
פעמים. "אבל רק כשאני אומר לך קודם" ניסה להקשות, "למה את אף
פעם לא אומרת לי מעצמך? אף פעם את לא חושבת על זה שאת אוהבת
אותי כשאנחנו ביחד? אף פעם לא מתחשק לך להגיד את זה?". נעה
עדיין נראתה ונשמעה מופתעת מהשאלות, אבל לא התלבטה בניסוחים,
ובפשטות אמרה שהיא כזו, שאף פעם לא מתחשק לה להגיד דבר כזה,
וזה לא אומר שהיא לא חושבת על זה או לא מרגישה את זה, ושפשוט
דרך ההבעה העצמית שלה מאוד שונה משלו.
נדב אמר לעצמו שנעה צודקת, ושבעצם הוא יודע מעצמו שכל מה שהיא
אמרה נכון. הוא שאל את עצמו מה לומר או לעשות עכשיו, והחליט
לתת לה נשיקה קטנה בלחי. הוא רכן ונשק לה, וניסה לאבחן חיוך
קטן על הפנים שלה, לא בטוח אם היה או לא.
החל מאותה שיחה בים, הספק שליווה את נדב מצא תרגום למילים יותר
ויותר. בכל פעם ששאל את נעה שאלה שהציקה לו, היא הופתעה קצת
פחות מעצם העלאת השאלה, אבל בכל מקרה תמיד ענתה תשובות חדות,
מבלי להתבלבל. כך, כשיצאו לבית קפה אחרי הבגרות במתמטיקה פנה
אליה פתאום ושאל "נעה, למה את אוהבת אותי?". היא הרימה את
הראש, הסתכלה אליו בעיניים, ואמרה לו שבגלל שהוא כזה בנאדם
מדהים, בגלל אהבת האנוש שטבועה בו, בגלל צורת החשיבה שלו, בגלל
איך שהוא מקשיב ואיך שאכפת לו. "באמת ככה את מרגישה?" הוא שאל
בהתרגשות והיא ענתה שכן. "אז למה את אף פעם לא אומרת לי דברים
כאלה? אני אומר לך המון כמה ולמה את כל כך מקסימה בעיניי" הוא
המשיך, ושוב הגיעה נעה לאותה נקודה - שפשוט לא טבעי לה להגיד
דברים כאלה בלי הקשר, וזה לא אומר כלום על מה היא מרגישה.
שאלות סביב אותה נקודה עלו בתדירות הולכת וגוברת בכל סיטואציה
: במסיבות, אצלה בבית, אצלו בבית, במסעדות, בחיק הטבע. "את
מרגישה שהקשר בינינו הוא משהו חשוב בחיים שלך?", "את אוהבת
שאני מלטף לך את השיער ככה?", "את לא מרגישה לפעמים שהיית רוצה
להיות עם מישהו יותר כמוך?", "נכון שלא רצית שנהיה ביחד לפני
שיזמתי את זה?" ו"נכון שאם נפרד אז זה יחסר לך והכול אבל תוכלי
להמשיך הלאה בשנייה?" הוא היה שואל, תמיד ללא הקשר, והיא תמיד
הייתה משיבה שברור שהקשר שלהם הוא הדבר הכי חשוב בחיים שלה,
ברור שהיא אוהבת שהוא מלטף לה את השיער ובכלל שהוא נוגע בה,
שהיא לא רוצה להיות עם מישהו כמוה ושבו יש את מה שצריך כדי
להשלים אותה, שהיא אהבה אותו עוד מלפני שהוא אמר לה למרות שהיא
לא כל כך הודתה בזה גם בפני עצמה ושאם ייפרדו היא תהיה הרוסה,
פשוטו כמשמעו. והוא היה מתקשה להאמין לה, ושואל "אז למה את לא
מדברת על כמה הקשר שלנו חשוב לך", "למה את לא מחייכת כשאני
מלטף לך את השיער", "איך זה שמעולם לא אמרת לי שאת מרגישה שאני
משלים אותך", "באמת אהבת אותי מלפני? איך לא ידעתי?" ו"הרוסה?
בחיים לא אמרת משהו שמובן ממנו כמה הקשר שלנו חשוב לך". ובשלב
הזה, נעה פשוט הייתה אומרת שזו היא, ושהיא לא מדברת על כאלה
דברים בלי הקשר, ושהיא מרגישה אותם בלב חזק גם בלי להגיד.
השיחות הללו לא היו ארוכות, כי לפחות בהיגיון נדב ידע שנעה
צודקת, אז הוא הניח לעניין, אבל אחר כך כשהיה נשאר לבד הוא
פשוט הרגיש לא טוב, לא שקט, לגבי הקשר הזה, לגבי מידת ההדדיות
שבו, לגבי הצורה שבה היא אוהבת אותו. "משהו פה פשוט לא הגיוני,
יש משהו שאני לא מבין" הוא אמר לעצמו לפני שנרדם באחד הלילות,
לאחר תקופה ממושכת כזו.
"אני אוהב אותך המון המון נורא נורא" נדב הגיע לביתה של נעה
בהפתעה והתחיל מונולוג.
"אני מעריץ בך כל כך הרבה תכונות, כל כך הרבה צורות מחשבה,
ואוהב אותך אוהב אותך כל כך. אני אומר לך את זה המון, כי בוער
בי לומר את זה המון, ואת לא. את אומרת שזה לא אומר שאת לא
מרגישה ככה, כי את כן, ושזה רק דרך ביטוי אחרת שלך, אבל זה לא
נראה לי נכון נעה, זה לא נראה לי נכון. כשאוהבים זה בוער,
וכשזה בוער רוצים לומר את זה. לא ייתכן שאת אוהבת אותי כמו
שאני אוהב אותך ולא בוער לך לומר את זה לפחות לפעמים. וזה
הגיוני נעה, אני לא כועס עלייך על זה שאת לא אוהבת אותי כמו
שאני אוהב אותך, כי למה שתאהבי אותי כמו שאני אוהב אותך? אני
בחור טוב וחכם והכול, אבל בסופו של דבר אני מלא פוזה, ואת -
שום דבר לא יותר חשוב לך מהאמת שלך, את ישות שונה מכל מה שקיים
בעולם הזה בקטע הזה. אז כנראה שטוב לך איתי, אבל למה שבאמת
תאהבי אותי כמו שאני אוהב ומעריץ אותך? אין סיבה. זה בסדר. זה
מובן, אבל צריך להכיר בזה, ואולי מגיע לך באמת שתמצאי מישהו
יותר טוב ממני, מישהו שהוא יותר כמוך. אני לא יודע נעה, אני
אוהב אותך כל כך, אני לא מסוגל לדמיין את עצמי בלי החוכמה
והטוב שלך שמשלימים אותי ונותנים לי כוח, אבל אני לא מסוגל
כבר, אני מתפרק מהתחושה שאני פשוט לא אוכל להגיע למיצוי האהבה
שלי. אני... אני אוהב אותך נעה, אבל אני רוצה שתגידי לי את
האמת, שאני אבין".
ככל שהתארכו דבריו של נדב, דמעותיה של נעה הפכו לשצף בכי,
וכשסיים את דבריו השתררה דממה לזמן קצר. נדב הרגיש איך אמת קשה
עוד רגע תשמע בקול רם, עת נעה התקרבה אליו, התיישבה לידו, אחזה
בכף ידו ומחתה דמעה מעיניה.
"נדב, הערצתי אותך והייתי מאוהבת בך עוד מלפני שנהיינו ביחד,
וכשנהיינו ביחד הייתי כל כך מאושרת, ועדיין לא האמנתי שקשר
יכול כל כך מיוחד כמו מה שיש לנו. אני כל יום מופתעת מחדש מעד
כמה בנאדם, אתה נדב, יכול להיות מכיל, אמיתי, אוהב, אכפתי
וחכם. עד כמה בנאדם מורכב מכל כך הרבה צדדים ומורכבויות וכולם
מחוברים לאותו בסיס של יופי, ועד כמה אנשים יכולים להיות שונים
בתחומים רבים אבל הבסיס שלהם יהיה אותו בסיס. לכן האהבה שלי
אליך רק התעצמה בחודשים האחרונים : כי היא חיברה אותי ליסוד
הטוב שלי, ואפשרה לי להתפתח לכיוונים חדשים, לבנות מסגרות
חדשות של שיח, להיפתח לעולם. אני בכנות לא מאמינה שיש בנאדם
בעולם שכל כך דומה לי וכל כך שונה ממני ובמצטבר כל כך משלים
אותי, ויכול היה לקחת אותי למקום הטוב שאני נמצאת בו מול עצמי
ומול העולם, כמו שאתה יכול וכמו שאתה עשית ועושה והלוואי שתעשה
כל החיים שלנו. אני לא מסוגלת לדמיין עולם שבו אין לי אותך, כי
אין גבר בעולם שיכול לגרום לי לאהוב ולהיות מאושרת כמו שאני
איתך. הדבר היחיד נדב, שאתה לא מבין, הוא שאנשים שונים אוהבים
שונה, ואולי ייתכן שיבוא יום ומתוך הקשר שלנו יהיה לי יותר
'בוער' להגיד את זה יותר ולדבר על זה יותר, אבל אתה חייב לדעת
שזו האמת תמיד. תהיה בטוח באהבה שלי אליך, כי אם אתה אומר
שהאמת שלי היא הדבר שהכי חשוב לי בחיים, 'בקטע אחר', אז אתה
חייב להאמין לי בנקודה הזו, שהיא הנקודה הכי חשובה בחיים שלי.
אני אוהבת אותך כל כך."
הוא ליטף את שיערה והיא חייכה. הם מחו אחד לשני דמעות מהעיניים
והתנשקו. לראשונה אחרי מספר חודשים של זוגיות, נדב ונעה התנו
אהבים, וזה היה כמו באגדות : סוער ורגוע, תוסס וקסום.לא הייתה
שנייה במהלך המעשה במהלכה הנפשות שלהם והגופים שלהם לא היו
מחוברים, לא הייתה שנייה במהלכה לא הייתה תחושה עמוקה של אהבה
בכל מילימטר בשני הגופים הצעירים. הם נרדמו לאחר מכן ערומים
ומחובקים.
הוא התעורר לפנות בוקר, מזיע ודרוך, רואה את נעה ישנה ערומה
מתחת לשמיכה הדקה, מחייכת בשנתה. הוא התלבש בחטף ונסע הביתה
במהירות. הוא רץ לחדר שלו, הוציא את פך השמן ממקום המחבוא
ושפשף.
צחוק מתגלגל, ריח מתוק-מבחיל, בועות סבון מתנפצות, ודמות השד.
"אני רוצה לדעת את האמת" אמר נדב, "זו המשאלה היחידה שלי
בעולם". "מעט מאוד אנשים רוצים לדעת את האמת, הרוב מעדיפים
להביע משאלות שמרחיקות אותם ממנה" לעג השד, "אתה בטוח שהאמת
היא מה שאתה מעוניין בו?". "אני בטוח" אמר נדב, מזיע ורועד,
"אני רוצה האם נעה אוהבת אותי באותה מידה שאני אוהב אותה, אם
כן ממתי היא מאוהבת בי, ומה הדבר שגרם לה לאהוב אותי". "אם זו
משאלתך, אני אגשים אותה" אמר השד ועצם את עיניו למשך מספר
שניות, עד שפקח אותן והכריז בתרועה : "משאלתך התגשמה".
השד נעלם ואיתו הפך העתיק. לקח לנדב כמה שניות רק להתחיל
להפנים, וגם כשהתחיל התובנה התמלאה באמת בהדרגה. נעה מאוהבת
אותו, הוא ידע, בערך מאותה נקודה בה הוא התחיל להיות מאוהב בה,
ואוהבת אותו בדיוק כפי שהוא אוהב אותה. יותר נכון לומר : בדיוק
באותה מידה, כי שני אנשים לעולם לא יאהבו בדיוק באותה צורה.
הוא ידע שהיא אוהבת אותו בגלל האדם שהוא, ובגלל האדם שהוא גורם
לה להיות. וידע שאם רק יתמידו בבניית השיח שלהם, זה עוד ייעשה
מדהים יותר ויותר.
הוא חזר לביתה, ראה שהיא עוד ישנה, התגנב למיטתה, חיבק אותה
ונרדם. אי שם, בעולם השדים, שד אחד ידע שבעולם בני האדם קרה
משהו טוב ואמיתי בזכותו. |