[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אוריאנה וכפית סוכר
אם לרגע לוקחים לי את המחשב, ולא אומרים למה. ומסך המחשב הופך
לטלוויזיה בו אוריאנה רואה סרטי ילדים. ומה זה הדבר הזה, אני
שואל, כשלא רואים את דף הבית. אני ואוריאנה מחפשים את זו שלקחה
את המחשב, והבית גדול ובשלבי בנייה, אנחנו מגיעים עד למרתפים.
"זה סודי," היא תגיד בסוף, אחרי שלקחה את המחשב, ותראה לי
טכנולוגיה חדשנית של משחקי-וידיאו במועדונים, כמו שהיה פעם אבל
אחרת. "זה אותו בולשיט," אני אגיד, ואריח איך הכסף זורם שם כמו
מים על הנאות ממתקים קטנים. והיא תרוץ, אוריאנה, ותצחק. ואנו
נגיד לה חכי, שלא תלך לאיבוד. והיא רצה, והיא משתעשעת, ואני
אומר ל-היא אם יקרה משהו את יודעת מי אשם. מי? את כמובן שעשית
מאחורי גבי וגרמת להשתלשלות האירועים. ואוריאנה רצה בין אנשים,
מטפסת במהירות במדרגות, מסתירים אותה, מתגלה לרגע. ואנו רצים
אחריה ואני אומר מה תעשי בלי בית, בלי מיטה. את רוצה ברור שאת
רוצה שיהיה לך לאן לחזור. אבל זה משחק לאוריאנה. ואיך שאני
גומר את המילים והמחשבה, אני שומע אותה אומרת משהו שהולך
ודועך, והיא נעלמת.

קרה לך שהתעוררת פעם באמצע הלילה?
מה קורה כשמתעוררים מאוחר בלילה, שעון אחד אומר חצות וחצי,
ושעון אחר אומר 1 וחצי, או שכך נדמה. כל השינה הרדיו היה דלוק,
וחלמת אתה את השירים, מה אתה זוכר? אני ועוד נשים וגברים בני
גילי, אבל הייתי קצת צעיר יותר, עשינו מעין מסיבה או אירוע
באיזו פינה באיזה יער, והייתה שם במה וציוד חשמלי, ומיטות, וכל
מיני דברים, ואף אחד לא ידע בשביל מה הוא פה ומה הוא אמור או
צריך או רוצה בכלל לעשות, כי זה היה אירוע של גברים ונשים, אבל
לא היה לו שום מסגרת. אז אנשים אחרי מעט בלבול עשו את הדבר
הנועז והבסיסי ביותר - אורגיות. הם היו קצת בישנים בהתחלה,
והיו כאלה שכלל לא השתתפו, או רק בקטנה, אבל עשינו אורגיות,
וכולם מתערבבים בתוך כולם כש-פה אני מלקק רגל חלקה נשית,
ופתאום ממקום אחר קופצת לה זקפה כמו של ילד אבל גדולה שאני לא
יודע למי היא שייכת. מרוב בלבול כמעט נתתי לה מציצה, לזקפה, כי
הבנים והבנות היו כ"כ אחד בתוך השני מעורבבים כמו פלסטלינות
בשני צבעים, אבל אמרתי רגע, אולי זה מבצבץ מתוך ומבין רגליים
נשיות, אבל זין שייך ל-בן, וזה לא בשבילי. אפשר היה להתבלבל
בקלות. וכולנו היינו נשים וגברים שרגילים לחיות יחד עם נשים
וגברים בשטח, כי כולנו הגענו מאותו הכפר, וזו לא מטאפורה. אבל
היה אחד, דווקא אני זוכר את השם שלו, קראו לו.... ח', שעמד בצד
עם מבט נרגש וקצת מזדהה ולא השתתף בכלום. אני לא הבנתי את זה,
כי הוא זכור ומוכר לי כטיפוס ש-כן אוהב דברים מופרעים, וגם
מופרע בעצמו, וגם יודע להסתדר ונוח לו בסביבה כזאת, הרי הוא
היה בכפר, שלא כמו הרוב, מגיל 7. "ואני מתבלבל ונופל," גמרתי
בתוך התחתונים כשאני עם תחתונים, וסערת האורגיות כמעט שככה, אז
נכנסתי להתקלח במקלחות עשויות פלסטיק כמעט שקוף, ומישהי
שהתקלחה לידי קצת "התפדחה" להתקלח עירומה לידי, אבל חייכה חיוך
נבוך כמוני והתגברה על זה, אחרי הכול אלו היו כללי המשחק
בסביבה בה היינו. ואני שוטף את עצמי, ומסביר לה שזה לא נעים
להסתובב עם מטח זרע בין הרגליים, וח' עומד בצד ומסתכל. ואז
המארגנים, שהיו כמו מדריכים של קייטנה, רק קצת יותר מבוגרים
מאיתנו, מפנים אותנו לבמה, ואנשים עושים ריקודים מתואמים,
ומתברר ש-ח'- איך לא שמתי לב, היה כל הזמן עם גיטרה חשמלית
בתוך תיק בידו, וחיכה להרביץ סאונד מהסרטים, אז בכל זאת הוא לא
סתם עמד. ואנשים שלא ידעו ואני ביניהם הבינו וסלחו לו מיד על
שלא השתתף בחגיגה, אבל לפני שהוא עלה לבמה התעוררתי.

בקשר לזה אין לי מה להגיד
בעולם של מגבעות נוסח קאובוי אבל רחבות שוליים כולם הולכים עם
מגבעות אפורות או שחורות או לבנות, ואתה דווקא מצביע על מגבעת
ירוקה. אתה חובש אותה, בכיר בענייני מדינה, מקורב לראש הממשלה
שהיא אישה צעירה, רק במעט מבוגרת ממך. אתה תופס משקל ויש לך
ביטחון בעצמך ובעצמך ביחס לסביבה, מהרהר עם הגב למצלמה בין
ראיון לראיון של האישה ראש הממשלה, והיא תמיד מפריע לה שאתה
עומד ככה לידה כשהיא מדברת לאומה ולעולם, אבל עדיין מחבבת
ובסדר איתך, ואתה מתייחס לזה כאל דבר מובן מאליו, ו... הנה אני
זז.
במעלית הגדולה שיכולה להכיל שלוש מיטות אנשים בעלי מגבעות
מדברים, ומישהו משבח את האומץ שלך על המגבעת. הוא בעצמו חובש
מגבעת, אפורה, ולרגע אתה לא מבין מה שונה אתה ממנו, ומביט בו
בסימן שאלה. היי, חבר, המגבעת שלך ירוקה. והנה נכנס אדם עם
מגבעת מאוד מוזרה עם שוליים רחבים ויורדים מטה וראש מגבעת
גדול, זה נראה כמו קרקס, אבל הצבעים שחור-לבן, ואתה מצפה,
ורוצה שיגידו, ובוחן אותם, כיצד יגיבו למגבעת שלו. ובעל המגבעת
המוזרה, שנראה קצת חסר-ביטחון כמו חייל מאפייה קטן עם ראש נצנץ
שלא יודע באמת מי נגד מי ופוחד כל הזמן, עומד בצד של המעלית
ואף אחד לא מעיר על המגבעת שלו.

יוסטון, ייתכן ויש לנו בעיה, ואולי לא
בחלום אימא הייתה חיה, ובשבילי ככה זה היה צריך להיות, כלומר
לא הופתעתי. אבל אני גרתי אצל שכן שלי והיה לי ציוד רדיו. אני
לא יודע בשביל מה השתמשתי בו, אבל זה היה חוקי, אולי תחנת רדיו
באינטרנט או ברשת הסלולארית. היה לי מיקרופון כזה גדול לבן
מפלסטיק, ואיזה מכשיר כמו המרכזיות הקטנות במשרדים שהיו
כשהייתי קטן. אבל משהו קרה או לא הסתדר, ונתתי אותם, המיקרופון
והמכשיר, למישהו שידעתי שלא מעריך אותם כמוני, אבל הוא רצה,
ומשהו בי אמר שזה הזמן לתת, לא יודע למה. היה צר לי על אובדן
המכשירים, אבל כבר לא יכולתי לעשות בהם שימוש של ממש, אם עשיתי
פעם.
והייתי על כיסא גלגלים. הייתי על כיסא כזה והתגעגעתי הביתה,
והבית לא רחוק, קומה מעליי ממול. אבל אי-אפשר היה ללכת לבית.
ואימא הייתה שם לבד, והיא אהבה והתגעגעה אלינו, אבל לא הייתה
עצובה או מרגישה בודדה, למרות שהייתה אני חושב די לבד. והיא
שידרה לכל המשפחה בסימנים אלקטרוניים, כל אחד והסימן שלו.
ואנחנו החזרנו סימן, כמו להחזיר נשיקה. וגם אחותי קיבלה
והחזירה סימן, אבל את הסימן ששלחתי לאימא בחזרה היא לא קלטה.
והיא נתנה לי פתאום סימן על הגדר הגדולה בשולי גן-סאקר, שזה
הגן הציבורי הגדול ביותר בירושלים. וירד גשם. ואני פרצתי עם
כיסא הגלגלים לתוך הגשם של הגן של הדשא עם הבוץ, וכמעט עליתי
על ילדים קטנים שנראו קטנים מדי בחלום בגודל של עציץ קטן,
וכמעט דרסתי אותם, אבל לא, גם לא נבהלתי. עצרתי בזמן ונגעתי
דרך הגדר בסימן שהיא שלחה לי. זה היה סימן רק שלי, עם סמל שלי
שהיה בו גולגולת, והיא הוסיפה -תתעורר, תחזיר סימן,- באדום, או
משהו דומה, באותיות כתיב. פרצתי את הגשם ונגעתי בסימן שהיה כמו
שמשה צבעונית של זכוכית שמשנה צבעים, והיא קיבלה אותו. ואז
הסימן לאט נעלם, כמו הבל-פה על זכוכית שמתאדה, מתקטן ומתקטן
יותר עד שנעלם. אבל אני כבר כמעט התעוררתי, ואח"כ באמת
התעוררתי.

אבוד בתחנה-מרכזית לא מוכרת
איזו תחנה-מרכזית מבולגנת, אני נמצא עם אחותי והיא ממהרת ויש
לה רכב והיא רוצה ממני קצת כסף. ואני צריך לעלות על אוטובוס
לירושלים ואני חושב שיש לי מספיק אז אפשר לתת לה קצת. ואני
שואל אותה "כמה את צריכה?" והיא עונה "כל הכסף שבעולם." הבנתי
שהיא לא רצינית ולא באמת צריכה כסף, אבל אמרתי "אתן לך עשר,"
ונתתי. היא עשתה פרצוף לא כן של מורת-רוח ומיהרה לנסוע במכונית
שלה. ואני בדקתי וראיתי שאין לי מספיק כסף לאוטובוס, וניסיתי
לצרף כל מיני שוברים כדי להשלים את הסכום, אבל הבנתי ש-כל
השוברים לא תופסים, אולי רק לקנטינה, חוץ משובר אחד שמישהו אמר
לי שהוא יתפוס. וקודם עברתי על פני איזו חתיכת אספלט שהיו
מוטלים בה כמה מטבעות, חלקן עשר חלקן חמש ועוד כמה, וחזרתי
לאסוף את הכסף שנפל למישהו. אספתי את הכסף, אבל משהו התפקשש,
וכמעט גם נמחצתי ע"י שני אוטובוסים כנגד קיר, והצלחתי להיכנס
לאיזה מקום עד שיעברו, מקום קטן, צר, וכמעט חסום. והתחלתי לחפש
כסף בתחנה הזאת על האספלט. פה ושם מצאתי כמה שקלים, אבל אף פעם
לא היה לי מספיק. והיו דברים כמו ילדים שרצו שהשתתף איתם
במימון של הקרנה באיזה מסך קטן של סרט פורנו, ואיזה אחד מאוד
גשמי שדיבר בכבוד, אבל לא היה לו זמן לבטלנים כמו הילדים,
ומישהו שהציע לי למצוא עבודה "רגילה", אמר "נסה", ושיחה על
מקום התחנה הספציפית בתחנה-המרכזית כשניסיתי לאתר את האוטובוס
לירושלים, מאיפה בכלל הוא יוצא. ולא ידעתי אם כבר יש לי מספיק
כסף, אז ניסיתי לספור אותו, וחשבתי שיש לי מספיק ופתאום חלק
נעלם... דיברתי שם הרבה עם אנשים, מכל הגילאים, לא הייתי מנותק
מהסביבה. ראיתי מישהו במדי-זית והיה נדמה לי שליד הרגל שלו
מונח כסף, התכופפתי לפני שהוא אולי ישים לב לכסף, אבל זה היה
רק שתי חתיכות נייר, והזדקפתי, וזו הייתה חיילת, לא חייל. לא
שמתי לב לפני. חיילת יפה, שקטה, עייפה וענווה, שעשתה "צ'ו צ'ו"
עם השפתיים, כלומר -זה לא מה שחשבת- ואני לחשתי לה סליחה, כי
באמת לא מתייחסים לדברים בצורה כזאת ליד בנות, וחשבתי להוסיף
שחשבתי שזה חייל בן, אבל לא הוספתי את זה והמשכתי לחפש. חשבתי
כבר שאולי אבקש מאנשים - דוגמת "יש לך שקל?" על סיגריות בכלל
לא חשבתי, לא היה לי כסף, למרות שהיה חסר לי סיגריות. ואני
מעשן במציאות וגם בחלום הייתי אדם מעשן, כלומר זה היה ההרגל
שלי, אבל לא עישנתי בחלום כי לא היה לי סיגריות ולא רציתי
לקנות כדי שיהיה לי כסף לאוטובוס.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
come, give me a
hand and we'll
walk, dont ask
me where, dont
ask me about
happiness.

אבן שושן


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/2/12 16:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה