זעקי ארץ אהובה,
זעקי שכונה אהובה, וקשה ורעה.
זעקי כי הקירות חוסמים,הבטון האפור,
שמפריד בינך לבין האוזניים השומעות מקיף היום את בנך המת.
זעקי כי ילדייך משוטטים אנה ואנה
כי שיכורייך עזובים
כי הנוודים מכסים את גופם עם קרטון
בשעת ערב בה החנויות נסגרות.
זעקי
כי כמה נזעק עבורך?

זעקי ותצעקי ותלחשי,
תלחשי את קול תפילת הילד המת,
האמא הבוכיה,
האמא שהיא לא רעה, פשוט רע לה.
תלטפי את חתולייך המרוטים שמייללים,
פתחי שערייך וחפשי את הטוב,
כי כמה נחפש עבורך?

זעקי ותבכי,
תבכי על גורל המת,
המוות שלא מוצאים לו אשמים,
על הילד הרזה, הקטן, על הילד של אף אחד ושל כולם.

מצאי לי אשם, אשמה, אשמים,
כי אז הכעס יופנה אליו, אל האשם,
הגידי לי אולי שאני זו האשמה,
ואולי עם זה אוכל לחיות ולהתמודד
אל תשאירי אותי עם ים טובעני,
עם שכונה איומה,
מצאי לי נחמה.
זעקי גם  בשבילי  שכונה אהובה.