אני שוכבת על המיטה בחדר בדירה ההיא שגרתי בה כשהייתי
סטודנטית. החושך מבחוץ טובל בחושך שבפנים, סמיך כערפל. אני
עוצמת עיניים ומתמסרת לדמותך השקופה, הרטובה, השיניים שלך
חורטות בירכיי. המאוורר מתנשם בפינת החדר, מחרחר כמו שמש
הנאבקת בתריסים מוגפים. אתה נכנס. המאוורר מפסיק לנשום, חושך
טובל בחושך.
אני בבית מלון. בחוץ צמיגי אופנוע צורמים את המדרכה, הגומי
נחרך בלהט האספלט, אני צועקת. אף אחד לא שומע אותי. גם אני לא
שומעת את עצמי, זעקות אילמות נקוות במעלה גרוני. אתה יוצא
מהמראה, אפלולית מוארת, אצבעותיך רסיסים-רסיסים. אתה חורט
בעורי פסים לבנים ודקיקים. רוכב האופנוע מתרסק על המדרכה, ראשו
נחבט בעמוד. אף אחד לא שומע אותו. גם הוא לא שומע את עצמו,
מתמסר לכביש החם. אני צועקת, אתה קר וצלול כמים קפואים, אתה לא
שומע אותי.
אני כותבת בחושך, במקום בלתי מוכר. צעיף בד-דק קשור ברכות סביב
עיניי, ידיי אזוקות במתכת קרה. משהו בחוץ בוער. אולי יער שחור,
או אי בלב-ים. אתה מתעורר. הנשימות שלך מהבילות בחלל החדר.
החושך הזה כל-כך יפה שיכלתי לבכות. הבד נספג, אומר "מליחות",
כל תא בגופי מתנשף, "מליחות", אתה פולט עשן מרחוק, אני כותבת
"מליחות, מליחות, מליחות", הדף מתפורר לגבישי ים, אתה נשבר
בפינת החדר, אחר-כך נעלם.
אני עומדת ברחוב ריק, העיר מתעתעת הזיות שינה. הבניינים
מתקלפים בשחור ולבן, אין טיפה של צבע. כאילו מעולם לא ראיתי את
הרחוב האפור הזה באור יום. השמש שולחת קרניים חיוורות, אפורות.
זכרונות של צבע נמחקים אט-אט מזיכרוני, אתה שוכב על הכביש,
מעשן סיגר. שום מכונית לא תדרוס אותך, אתה פרפר ביער. טחב
באריחים, נוצות בלי כנפיים.