השקט הפנימי מופר.
מרחב המחייה נסגר,
מישהו מדובב אותי בכוח.

ואני תשובת התשובות מתענה בהיענות לענות
הרי בתוך העינוי
הדממה גם היא מושתקת,
משתתקת לא קיימת.



החדירה לפרט היא צורנית ולא הגיונית,
היא כואבת.

החדירה

החודר

המוחדר.


אין בכלל התחדדות בעלטה, החשכה אטומה,
עירומה, ולא עוטה עליה כלום.

שפתיי נמשחות, משוחות, מתמתחות, נמתחות.
רגליי הודפות בועטות נבעטות.

בהתייבשות המתרטבת גם האוויר עומד בלחות.
חשבתי שהרוח תנשים בי נשיפות,
שתערסל אותי בשאיפות הבוגדנית.
אני לא בוטחת ברוח,
שתעבור אותי מכל כיון.
תקתוקי שעון שעל הקיר,
הוא יעבור.

מעברו השני של החלון, גם החוץ שבפנים כבר לא יעזור.