כשאת יושבת, בוהה לקירות,
מצמידה ידייך תחת סנטרך,
צופה בעינייך הלא מכירות
שמבקשות את השקט לעצמך.

כשאת מביטה דרכי כאוויר,
וממלמלת מילים של קור.
נוטפת דמעתך מלטפת את הקיר,
ששמע אותך יותר משאזכור.

כשאת מפנה מבטך לתקרה,
וחוצה בן קירות וקומות,
את כמו מגרה שנסגרה
ונעלה את מילותייך החמות.

כשאת מתעצבת לבד לאיטך,
ואני האשם בלי לדעת,
משתוקק רק לצל מבטך
ובידך הרכה לגעת.

כשאת מביטה בי כדרכך,
חייכי שאדע שאת בסדר,
אם תרצי להישאר לבדך,
למענך  אעזוב את החדר.

כשאת אהובה, שקטה לדקות,
ליבי מפרפר לשמים.
עד מתי,תשאירי אותי לחכות
הרשי לי לחבקך בינתיים.