ליבי במרחבים וגופי בין רכבים,
נפשי תועה אל עץ ושיח  אך עיניי מביטות בבטון וטיח.
משם לכאן.
מהון להון.

משם באתי, מן המרחבים.
שם, מחשוף כף רגלי נצרב בלהט שבילים
ונחתך בחוד רגבים.
שם, עורי כהה בשמש,
עת יבלות של שובבות ועמל צימחו בגאון על כפותיי.
הגאון היה שלי.
שם, בשערי נשזרו מחטי אורן ועלי דשא
ואת פי מילאתי מי מעיין.
שם,
על כנף טרקטור ישן וחכם,
או מבעד חלונו של טנדר בעל מורשת מפוארת,
גמעו עיניי מרחקים אדירים,
תמונות נדירות
ואינספור אין.

אין אחר, מבורך,
כזה שלעולם לא שבעים ממנו.
זהו לא הפכו של היש,
אדרבא, הוא מולידו.
לאן שלא תביט, יש רק אין.
קדימה, אל המשך כביש האספלט,
או מבט חטוף במראה אל אשר מאחור,
ואין דבר.
רק אין.

ועתה אני כאן.
מוקף בבניינים שאפתניים
ובגופו המצולק כבישים של ההר הניבט מחלוני.
כפות ידיי חלקות כקרום מזה שנים.
יבלות גאווה משיגים מאת חפירה, לא מעט כדורי.
בשערי לא אמצא אוצר ירוק מבושם
כי אם שיירי פיח שחורים משחור הליל.
בפי מונח לו, אמנם, מזון משובח אך הוא נעדר
איכות מסוימת, כזו שלא תובע במילים ותבלינים.
נותרו אפוא כפות רגליים יחפות
ונפש שלא חדלה מהשתוקק,
לשם.

ואני,
נטע זר.
התנהלותי של שם,
נוכריה היא כאן.
ובהגיעי לשם,
ריחות וגינוני הכאן שדבקו בי
מנכרים אותי בעיניי מכריי.

אינני שייך עוד לשם
וגם כאן לא אמצא מקום.
מקום להניח בו את גופי,
מקום להניח עליו את עיניי ולא לראות דבר.